בואו נגיד שאני אתם ואתם אני.
אני (בהיותי אתם) בטח חושב לעצמי ברגע זה ממש: "אוף, השיער שלי לא מסתדר היום", אבל מיד אח"כ הייתי חושב: "איציק?! מה הוא עושה פה בשעה כזאת?!". אז אתם (בהיותכם אני ומסוגלים לקרוא מחשבות) הייתם עונים לי "אה, זוכר שאתמול סיפרנו לך על ראיון העבודה ההוא שאני אמור ללכת אליו?"
הייתי נבהל לרגע מכוח קריאת המחשבות שלכם, אך מיד לאחר מכן הייתי עונה בהיסוס קל ולאחר דפדוף פוסט אחד אחורה "כן...". ואז אתם הייתם עונים באדישות הרגילה שלכם ובאהבה שלכם לא לחשוף פרטים מוקדם מדי"אז קמתי כדי ללכת לראיון הזה. כן, קמתי ב 08:00 בבוקר כדי ללכת לראיון עבודה מסריח ועוד בתוך העיר שלי".
אני, מבחינתי, הייתי עולז ושומח למשמע העניין והייתי צועק בשאגות שמחה: "מעולה! אני כ"כ שמח בשבילכם! אתם שלב אחד נוסף בדרכם להשתלט על ניו-יורק!" ולאחר כמה רגעים נוספים שבהם המוח שלי היה משיג אותי, וזה מובן, כי עדיין בוקר, הייתי שואל אתכם "רגע, אז מה אתם עושים כאן? אתם לא אמורים להיות בדרכם לראיון?"
ואז הייתם מתפרצים, ברקים ורעמים מסביבכם, מרעישים את כל השמיים בכעסכם: "כן, אבל התקשרו אלינו לפלאפון ב 08:04 והודיעו לנו שזה בוטל וכל מה שנותר לנו לעשות זה לעמוד שם סתם ככה בתחתונים ולהתרגז"
הייתי נבהל קלות, אבל אני הרי יודע שהאלוהים שלי לא יפגע בי לרעה, אז הייתי ממשיך בשלי: "וואי, אני נורא מצטער. אבל זה עדיין לא עונה על השאלה, למה פשוט לא חזרתם לישון?"
ואז הייתם נאלצים לחשוף את האמת המרה: "כי לאמא התקשרו והודיעו שכן יש משהו אז אנחנו צריכים להכין ארוחת בוקר לאחותנו הקטנה כשהיא תקום, והיא הלכה לישון אתמול ב 02:30 בלילה השדה הקטנה, אז אי אפשר לדעת מתי זה יקרה"
ואז אני הייתי נקרע מצחוק.
כשאני (בהיותי אני) אמצא את אל העבודות כאן באולימפוס, אתם (בהיותכם אתם) לא תרצו לשמוע מה אעשה לו...
למה אני עדיין מחייך? לא יודע, אופי מחורבן.
השעה 08:36, בוקר טוב (ובאופן מרגיז זו האמת)
איציק (השפיציק אינו אחראי לנזקים נפשיים שנעשו לקוראים ולקבוצת מאמיניו בעקבות קריאת הפוסט, במיוחד לילדון חמוד בשם יונתן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
