טוב, אולי זה לא יקרה היום, או השבוע, או החודש, או אפילו בשנים הקרובות, אבל לפחות אני יודע עם מי.
זו המתוקה שלי, טלי (שם בדוי, השם האמיתי שמור קרוב ללב שלי), שהולכת להתחתן איתי.
היא לא יודעת את זה עדיין, כי לא אמרתי לה, וטוב שככה, כי אחרי שבועיים זה עשוי מאוד להלחיץ מישהי, אבל הבחורה הזו תהיה אישתי.
איך אני יודע את זה?
אין לי מושג, אני פשוט יודע. אם עד היום אהבתי את חברות שלי, הבחורה הזו מגיעה וכאילו משנה לי את כל מה שחשבתי אי-פעם על אהבה, והתאהבות, וכל מה שקשור בזה. איתה, אני בטוח שזה "זה", וטוב לי עם זה.
וכן, אני יודע שיש המון אנשים שיגידו לי: "חבוב, איציק, רק התחלתם את הקשר, חכה, לך תדע מה יהיה בהמשך", וטלי היא אפילו אחת מהם, וזה בסדר גמור, אני פשוט אומר את זה עכשיו, כדי שבעתיד אוכל לבוא ולומר לכולם, כולל לטלי, ש"אמרתי לכם", ולהוציא לכם לשון.
כמו שהבנתם, מערכת היחסים שלי במצב טוב.
העבודה בסדר, אבל מעצבנת אותי.
בלימודים אני לא עושה כלום, וזה אפילו לא קשור לזה שיש לי חופש, אלא פשוט כי אני מתעצל. כל רגע נראה אצלי בערך ככה: "או! סוף סוך יש לי זמן להכין שיעורי בית! אז שב, איציק, ותמדל!", ואני באמת עושה את זה, אבל אחרי שתיים-שלוש דקות מגיעה המחשבה הבאה: "היי, יש כאן זבוב מציק. כמה אני שונא זבובים. אני גם שונא חתולים. גם טלי שונאת חתולים. אולי אני אתקשר אליה?" או לחילופין: "המממ... נראה לי שאני רעב. אבל אין אוכל מעניין בבית. אולי אני אתקשר לחבר ונלך לאכול? אווו... יותר מגניב! נלך לסרט, ואז לאכול! אווו... אולי אחרי זה נלך גם לשתות משהו? היי, יש כאן זבוב מציק."
מחר יש לי חופש מהעבודה, וגם מחרתיים, אולי באמת אעשה משהו.
כנראה שלא, אבל אולי.
טוב, לא.
אבל יש סיכוי!
בעצם, אין.
שיט.
לא! אני מתעקש על זה! אני אשב ואכין שיע... היי, יש כאן זבוב מציק.
אני רעב.
השעה 05:48, בוקר טוב.
איציק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
