יצא לי לקרוא היום שני בלוגים של שני אנשים שונים, אבל מאוד דומים (תודה לך נגה מותק) שגרמו לי לחשוב הרבה על החיים ועל בכלל.
הראשון, רונן פורת. בחור בן 33 שיום אחד גילה שהוא חולה במחלת ה ALS, המחלה שסטיבן הוקינג הידוע חולה בה. מה שזה אומר, לאלו מכם שלא מכירים את סטיבן הוקינג (תתביישו) זה חוסר יכולת שימוש בשרירי הגוף (פחות או יותר, לא ממש קראתי את ההסבר המלא). יחד עם זאת, רונן מדבר על מצבו בהומור, צוחק על החיים ובעיקר גרם לי להבין עד כמה הבעיות שלי קטנות ופעוטות. הוא גם גרם לי להבין שאני צריך לחיות, כי כל רגע מחיי חשוב. ובעיקר גרם לי להבין מה הם הדברים החשובים באמת.
השנייה, נטע. בחורה בת 23 שיום אחד קמה ותוך שעה הפכה מבחורה בת 15 פעילה וספורטיבית לבחורה משותקת במרבית גופה. נטע למרות כל זאת חייה חיים מלאים יותר ממה שהרבה מהאנשים שאני מכיר חיים, ועל זה אין מה לומר, פשוט מדהימה.
אז נכון, אני עדיין אמשיך לספר לכם על הבעיות הקטנות והפעוטות שלי (כי מה בעצם יש לי לעשות?), אבל אני מקווה שלפחות קמצוץ מכוח החיות של שני האנשים המדהימים האלה, לפחות חלק קטן מהכוח שלהם ולפחות קצת מפילוסופית החיים שלהם ידבקו בי, ואני אהיה אדם מאושר.
אסכם במילים חכמות שהוזכרו ע"י רונן: "קארפה דיאם", חייה את היום. או "seize the day" אם תרצו. אל תתנו לחיים שלכם פשוט לעבור, כמו שאני מקווה שלא אתן לשלי, כי הם יותר מדי קצרים.
השעה 08:56, למה אני ער בשעה כזאת?! (חזרתי מתורנות), בוקר טוב.
איציק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
