וואו, כמה זכרונות עלו מהשיטוט בנבכי המחשבה שלי, AKA, "הבלוג של איציק".
כשהייתי אצל טלי התחלתי לקרוא חלק מהפוסטים שכתבתי פעם, במטרה להיזכר מתי החלטתי לקרוא לעצמי אל, ופתאום כל התחושות חזרו. פתאום קלטתי שפעם ידעתי ממש לכתוב, ויכול להיות שזה בכלל לא נעלם.
והיו כל-כך הרבה שינויים. מתברר שזה מה שקורה אחרי חמש (!!!) שנים. כן, כן, חודש הבא יעברו חמש שנים מאז פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה, ופשוט כייף לקרוא את הדברים האלו.
אחד הדברים שמאוד הצחיקו אותי הוא הפוסט הזה, כי בסופו של דבר כן גנבו את הסובראו 86' ההיא.
היתה את ידידה שלי, שבדיוק דיברה על חבר שלה ה-מ-ו-ן, ועכשיו הם הודיעו שהם מתחתנים.
היתה את גילי, שעזבה אותי לטובת אישה, ומאז הספקנו לגור ביחד, ולמצוא את הבחורה שהיא תתחתן איתה.
ליאת ואני בקשר טוב, אחרי הפסקה מאוד חשובה בקשר בינינו. הרגשות מעולם לא חזרו מאז.
קבוצת ה D&D שלנו קיימת עד היום, אם כי אנחנו בקושי נפגשים, בגלל ענייני לימודים ושות'.
אותו "חבר שלי מהצבא" הפך להיות ארנב, אחד החברים הטובים ביותר שלי.
הקעקוע שהתחננתי שיציירו לי הפך לקעקוע של ממש, ועכשיו יש תכנונים על הבא בתור.
האופניים שכל-כך הטרידו אותי הושחתו על-ידי ונדליסטים, ונגנב להם המושב. כנראה שלא נועדתי להיות לאנס ארמסטרונג הבא, ומזל, כי לא בא לי סרטן אשכים.
ועוד כל-כך הרבה דברים שונים, חדשים, מרגשים, פשוט כייף לקרוא.
אני חושב שהדבר הכי טוב שהבנתי מקריאה בבלוג הזה, הוא שאני מסוגל לכתוב שוב.
וגם, שתמיד היו לי בעיות בחיים, אבל איכשהו תמיד עברתי אותן והמשכתי הלאה.
והיום? החיים מצויינים!
אז מה אם אני שונא את העבודה שלי? אני עוזב אותה, וממשיך הלאה.
אז מה אם אני במינוס? אני אמצא פתרון לזה.
אז מה אם פרוייקט ההגשה בלימודים לא מתקדם? לא ממש אכפת לי, אז בפרוייקט הבא אני אפציץ.
אז מה אם אני לא כותב כלום? אז אני אתחיל.
אז מה אם יש לי חברה מדהימה ויפיפיה? אז אני... רגע, לא, זה דבר טוב.
טלי, שנקראת כך על שם טלי הוד האגדית, שגור ואוח מדברים עליה בדרך קבע.
טלי, שכל-כך מתוקה וחיפשה לי עבודות ומצאה כאלו עבודות מגניבות, כמו מדריך D&D לילדים, ומנסה לעזור לי לעבוד בדברים שאני אוהב.
טלי, שכל רגע איתה הוא אושר.
טלי, שאיתה אני כבר מדבר על לעבור לגור יחד.
אז מה אם הכל מאוד חדש ומוקדם מדי? אז אולי באמת נחכה קצת, או שנמצא פתרון אחר, אבל בסופו של דבר, טוב לי איתה, ולה איתי, והכל מרגיש לי נכון.
אני אוהב אותה, ושימותו הקנאים.
ואין לי מספיק זמן איתה, וזה לא פייר. תמיד, ברגע שאני עוזב, או שהיא עולה על הרכבת, אני מרגיש שלא היה לנו מספיק זמן יחד. שלא דיברנו מספיק, שלא צחקנו מספיק, שלא התנשקנו מספיק, שלא שכבנו מספיק, שלא סתם היינו, מספיק.
והיום, כמובן, מתוך שינה, כיוונתי את השעון חצי שעה מאוחר מדי, וכך גם לא היה לנו מספיק זמן בבוקר כדי לומר להתראות.
לא פייר.
ולחדשות מעניינות באמת: ירדתי כמעט שישה קילוגרמים.
למה זה מעניין? זה לא.
אז למה אני כותב על זה? אין לי מושג.
ובכל מקרה? טוב, נו, שיכנעתם אותי.
חבר שלי אמר לי שירדתי במשקל.
מתברר ששילוב של בעיות בבטן, חוסר בזמן אכילה בעבודה, הרבה בילויים עם טלי, בחורה שאוכלת מסודר, וארוחות משפחתיות בביתה, גרמו לי לרדת במשקל על אפי ועל חמתי.
טוב, לא ממש על חמתי, כי לא ממש התרגזתי מזה.
והאמת, גם לא ממש על אפי, כי השומן לא ירד משם.
אבל בכל זאת.
מה בכל זאת? לא יודע.
אה, כן, חבר שלי.
זה די מחמיא כשגבר אומר לך שירדת במשקל, ודווקא לא בצורה ההומואית, אלא דווקא בכך שגברים נוטים לא לשים לב לדברים כאלו, ואם גבר שם לב, כנראה שבאמת היתה ירידה רצינית.
נראה לי שאלך לישון, אני צריך את השינה הזו.
השעה 04:56,
איציק (אל בנוסטלגיה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
