|
| 6/2010
אבודה משוחררת וחסרת חופש לגמריי.
מרגישה כ"כ שטחית. כל מה שמעסיק אותי בזמן האחרון זה כמה השמנתי ואיך אני מתקנת את זה.. כשבתכלס אני לא באמת עושה עם זה משהו.
אני משוחררת. כיף חיים, למה אני לא מרגישה חופשייה?
אני יכולה לעשות מה שבזין שלי עכשיו וזה לא קורה. אני רק עובדת ועובדת ולא מצליחה לחסוך כסף. אני מתה לעוף מפה. בא לי אוסטרליה או ניו זילנד.
בא לי לייזר בעיניים. בא לי רישיון . בא לי למצוא עבודה טובה. בא לי כ"כ הרבה דברים ואני לא מזיזה את התחת בשביל להתחיל אפילו לעשות אותם.
כל הבית שלי במריבות עם עצמו, קשה לי להיות פה, קשה לי לראות את כל המריבות האלה . והצעקות! ה' ישמור.
מרגישה מנותקת מהמציאות, אני ממש מתחרפנת בזמן האחרון, אפילו שוקלת לחזור לכדורים שלי.
אני רוצה לשיר! ואני כל פעם נכנסת להילוזייה שזה יכול לעבוד וכשאני יכולה להצליח, אבל אחרי כמה דקות אני כל פעם קולטת מחדש שאין לי סיכוי ושאני סתם עוד בן אדם קטן עם חלומות גדולות.
אני חייבת חופש, לברוח מפה. מהכל!
מוצאת את עצמי יושבת בחדר המבולגן שלי בלי כוח לסדר אותו, ובלי רצון. יושבת וחושבת מה אני עושה עם עצמי עכשיו. האם זה טוב שהשתחררתי? האם זאת הייתה טעות? האם אני בדרך הנכונה?
אבל הרי כולנו יודעים שאין באמת דבר כזה הדרך הנכונה. כולם הולכים בדרכים שונות ומגיעים לאותו מקום פחות או יותר.
אולי אם הייתי יודעת לאן אני רוצה להגיע היה לי יותר קל לבנות לעצמי את הדרך ה"נכונה".
איך יודעים מה אני רוצה לעשות? איך יודעים מה יעשה לי טוב?
אוף
אני ממש הולכת לאיבוד בתוך עצמי.
עוברים עליי כ"כ הרבה דברים כרגע ואין לי שמץ של מושג איך לחלק את הרגשות שלי בין כל החרא הזה, אם בכלל.
נהייתי כ"כ אדישה שזה פשוט לא ייאמן. בחיים לא הייתי ככה.
כלום לא מזיז לי את העפעף אפילו.
אני שונאת את הקיצוניות המזויינת הזאת. או שאני מאבדת שליטה ודואגת מהכל והכל מפריע לי או שלא אכפת לי מכלום
איפה האמצע בכל הסיפור הזה?
ושוב השטחיות הזאת משתלטת עליי. נמאס לי!
רוצה חופש אמיתי.
מקווה למצוא אותו מהר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
פסיכודליה