אוייש... למה לא חשבתי על משהו שישמע אינטיליגנטי?!?

עודף הטכנולוגיה בחיים שלנו גורם לתשישות נפשית. במקום להרגיע אותנו בבלבולי שכל ירודים, הטלויזיה מתישה אותנו. הספרים מתישים אותנו. כן, גם המיקרוגל מתיש אותנו. אם נפריד לרגע את הספר כסוג של טכנולוגיה מהמכשירים החשמליים בהחלט נמצא מכנה משותף. פרט לעובדה שלא יהיה חכם לשפוך עליהם מים, כל המכשירים החשמליים באו להקל על חיינו. חלקם נותנים לנו לנו זמן חופשי רב יותר וחלקם באו למלא, או לעזור לנו לנצל הייטב את חלל הזמן שנוצר. הנאה כפונקציה של זמן. המרדף אחרי ניצולן של 24 שעות בקטן, או חיים שלמים בגדול, בצורה הטובה והנכונה ביותר יוצר תשישות נפשית. אבל זה לא ממש קשור לתשישות הנפשית עלי תכננתי לכתוב מלכתחילה. טוב, זה לא קשור בכלל.

התשישות הנפשית שלי היום היא תוצאה ישירה של עודף רגשנות או עודף רגשות לאחר שקראתי היום, בפעם המי יודע כמה, את "יער נורווגי" של הארוקי מורקמי. בכל פעם שאני קוראת את הספר אני יוצאת עם תחושה חדשה ועם נקודת מבט חדשה עליו. בפעם הראשונה שקראתי אותו לא יכולתי שלא להזדהות עם נאוקו, בעיקר משום שמצבה דמה למצבי באותה התקופה. בהדרגה המצב השתנה. היום קשה לי שלא לשנוא אותה במידה מסויימת ואני מרגישה כלפיה לא יותר מרחמים. לפתע מידורי תופסת מבחינתי את מרכז העלילה והתחושה היא פחות של הזדהות ויותר של הערצה, היא הפכה למעיין מודל לחיקוי. את השינוי ניתן לייחס למצבי כיום ולשינוי שעברתי עם השנים. ואולי לא השתניתי בכלל.

כמו בסרט טוב, שככל צופים בו מספר רב יותר של פעמים מגלים פרטים חדשים, גם כאן עם כל קריאה חוזרת אני מגלה ספר חדש. היה נחמד לגלות כמויות עצומות של ציניות בסגנון מורקאמי שלא שמתי אליהן לב בפעמים הקודמים. ושוב נמלאתי בעצב כשסיימתי את הספר. הוא נוטה לעורר בי מחשבות רבות, רבות מדי, ואולי הוא אפילו מכניס אותי לאווירה דכאונית במקצת. הוא מכניס אותי לתשישות נפשית ולהרגשה שמיציתי את כל סוגי הרגש האפשריים. התשישות היא במידה רבה גם פיזית. עייפות פיזית. הוא גורם לי לצורך עז לזרוק הכל לתקופה בלתי מוגבלת. המלנכוליות שלו מדבקת. נראה לי שאני צריכה לעשות הפסקות ארוכות יותר בין קריאה לקריאה. כמה שכל מה שכתוב כאן נשמע שלילי, דעתי על הספר לא יכולה להיות רחוקה יותר מהאמת. הוא פשוט ספר מצויין.

בכל אופן, התשישות הזאת גורמת למחשבות רבות. אני יוצאת בהרגשה שכמות האהבה האגורה בספר לא מציאותית ואין לי שום סיכוי לחוות משהו קרוב לזה. הרגשה שאהבה אמיתית קיימת רק בעולם הבדיון, ואף אחד לא חווה אותה באמת (וברור לי שרבים יחלקו עליי אבל אין פה מטרת ויכוח, אז לכו לעזזאל, אין לכם זכות לערער על המחשבות שלי). זה קצת עצוב לחשוב ככה, אבל זה לא משהו שנמצא לי באופן תמידי בראש, ואם זה היה נמצא שם תמיד זה היה עצוב. יש הרבה תקופות שאני מאוד אופטימית בעניינים כאלה, פשוט כרגע זה לא נראה לי הגיוני, כנראה שזה בגלל תקופה מוזרה שאני עוברת.

טוב, יש סרט דוקומנטרי על מכורים להרואין. לא נראה לי שזאת אוירה טובה להמשיך להתפלסף עם עצמי. השראה רעה. לילה טוב.