בסוף אני חוזרת לכאן כל פעם מחדש כמו חתול קטן שחוזר לחלב שלו.
מסתבר שחיי היו הרבה יותר טובים, כשחשבתי שהם לא.
לא הערכתי את מה שהיה לי, וזאת הייתה טעות שלי.
עזבתי את הכל לפה, לבלוג הזה. הבלוג שהטביע אותי והרס את רוב הדברים הטובים שהיו לי, לפחות בשבילי.
ובשביל מה? בשביל הערכתי הוירטואלית? בשביל שיגיבו לי?
בשבילי זה צריך להישאב לזה כמו אבק לשואב, בגלל זה השקעתי פה הכל, ולא בחברות האמיתיות, אלו שמדברות, לא מקלידות.
אלו שמקשיבות, לא רואות. זה מה שקרה לי, ואני סובלת מזה יום יום.
וכן, ברור שאני מנסה לשקם, ואני שמה לב שאני טועה. אבל אולי זה גם הם? שאפילו לא מתייחסות כחברות? אני מקנאה בבנות שפשוט מצאו חברות טובות, כשהיא עזבה אותי, לא נשאר לי כלום, שום דבר, לכולם יש את הקיר התומך הזה.
וכשהייתי פה, זה היה הקיר התומך שלי וזה מה שהחזיק אותי שפויה, עד שיצאתי החוצה כמו תינוק שנולד.
ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
