על הספסל בשדרה

יובל גלעד, "בית קברות לשירים", הוצאת ספרי עתון 77, 2009

תחושה של יאוש עולה למקרא ספר שיריו השלישי של יובל גלעד. תחושה זו עולה כבר בשמו של הספר "בית קברות לשירים". תחושה שיש בה הכרה מפוכחת במציאות – עוד לא הספקתי להוציא את השירים לעולם – וכבר אני קובר אותם, ע"י כך שאני כורך אותם בין דפי הספר, כמו שעוטפים את גווית המת (ביהדות) בתכריכים. אפשר לראות בשם הספר גם אמירה כוללת: ספר השירים שלכם, של כולכם, הוא בית קברות. מכאן והלאה – רק מתי מעט יחפרו באדמה וינסו לקרוא בעצמותיכם.

אולם עדיין, "זכות העצמות/ לגור מאות שנה/ באדמה קולטת כל/ כפסיכולוגית וזונה", "ובתי קברות יפים/ יותר מאפר שרוף", טוען גלעד (עמ' 8), ו- "נוף בוסתן אבוד/ נראה חי כל-כך/ כמו משורר מת/ ששירו נוכח יותר/ מאנשים ברחוב" (29) – ומקדש את המוות על פני החיים, את השירים המתים, הקבורים, שיישארו מתחת לאדמה לעד, כזיכרון מרקיב אך חי -  ובעזרתה יגיעו, כמתים-חיים, אל פני הארץ, ונוכחותם המאיימת תגבר על המציאות העייפה -  ומוצא את היופי במוות, ביאוש, בדומם הקר – ב"אבן על קצה/ מדרון מדברי" ה"שמחה להיות/ בדרך לדממה" (14); ב"ביקור בבית קברות/ על הר זיתים צלול/ מרגיע יותר מרוך/ שדיים מלוטפים" (9); ב"ענן מחשיך/ את ירושלים" – ה"מכה אותך/ באהבה כזו/ שאף אדם/ לא מצליח/ לעורר בך" (26).

 שיריו של גלעד לוכדים אותך בייאושם המהול ביופי ממכר, ביופים המהול בייאוש, הממכר אף הוא – וממלאים תקווה בייאוש המוות הזה.

ברשימת ביקורת אחרת על ספר השירים המלא במורבידיות נהדרת משווה רן יגיל את גלעד לרוני סומק בפואטיקת "הדימוי על דימוי" שלו. אבל גלעד עושה זאת הרבה יותר טוב מסומק, בתחכום חרישי ומעודן – ועושה זאת באמצעות שימוש במילים ודימויים הלקוחים מעולם הדומם והקדוש –

"דממת מדבר" היא "פצע אלוהי/ מתרחץ ברִיק" (13); "מרגיש נטוש/ כציפור שמוטה/ ממחול להקתה/ באמצע רקיע/ מסטול מיופיו" (37); "ספסל רחוב/ פגר צבוע" ה"מציע לנו/ את שלותו/ כישו מושיט/ לחי שניה" (26) – אמנם אצל שניהם, סומק וגלעד, הביטחון בשימוש הדימוי על דימוי הוא קיים ושריר ובעל כוח – אבל ההבדל הוא תהומי – כי אם אצל סומק הביטחון מתבטא בדימויים כוחניים וגבריים, אצל גלעד הוא מתבטא בפשטות הישירה של דימויי המוות – שהוא מהורהר אך מדויק, הרבה יותר. רן יגיל משווה את יובל גלעד גם לאהרון שבתאי בחסכנות הלירית שלו. לא ברור מדוע בחר רן יגיל בשני אלה והשווה אותם לגלעד, שהוא בהחלט משורר העומד בפני עצמו. אם כבר, הייתי בוחר אני בשני משוררים קודמים מהשירה העברית המודרנית, שהם שני ענקים – אברהם חלפי ואולי, גם באברהם בן יצחק.

חריזתו של גלעד מבטאת את פואטיקת הדימוי על דימוי שלו בצורה הכי טובה, לדעתי, כי היא לוכדת רגע, נצח בדימוי מדויק להפליא ומיד לוכדת את הנצח הבא, גם בחריזה עצמה וגם בדימויים – "הים נרגע/ כמפיונר אחרי חיסול. אור משוגע/ נלפת בכתונת עננים. שעון-החול// הלוהט אוזל. ספטמבר מושלך/ כמו גלגל-הצלה לטובע. הטיילת/ מתרוקנת, ואתה חוזר אליה, ילד/ עצוב תחת אור ערבית נוגה, נפלא" (42)

יש עוד תקווה, בזכות יובל גלעד שקבר בספר זה את שיריו הכל-כך חיים, הנלפתים אל הדף בעוצמה.