מספר נושאים
חזרתי לעבודה בחנות הספרים בבר-אילן. לפחות שקט בתחום הזה. (שיימשך ככה, מקווה מאוד). זה היה
לאחר שנבחנתי במכון הדסה למשרה של עורך במשרד מבקר המדינה. החלום הבורגני, משרה ממשלתית. את המודעה למשרה פרסמו לפני ארבעה חודשים. תשובות, בעוד חצי שנה. יום לפני כן
חזרתי משלושה ימים בסיני, טראבין. שקט. אין מטיילים בסיני. אולי אלה הפיגועים שם, אולי זו ההתנתקות. לא היה לנו אכפת. היה לנו שקט. וטוב. האוכל לא היה משהו. וגם חטפתי דלקת בעין בלילה האחרון. נו ועכשיו
ציטוט:
"הבן היטב, דוקטור. לדיוקו של דָבר, נקל הוא למדי לבחור בין אולם לואו החִבור.
כבר קשה יותר הבחירה בין ואו החִבור לאחַר. הקושי רב יותר בין אחר ואחר-כך.
אבל, בלי ספק, הקשה ביותר הוא להכריע אם יש לתת ואו החִבור או לאו."
אלבר קאמי, הדֶבר.
ואכן, קשה ביותר. מה
עושים עכשיו? ומה
הלאה? ואחר-כך? ואחר -
מה? לאן
ממשיכים? או
שלא
ממשיכים?
דליה רביקוביץ' התייאשה מהמתכון. היא לא הצליחה להרטיב את האקווריום שלה יותר. אתמול, בגיל 69, נמצאה מתה בדירתה, ככל הנראה התאבדה.
את שירתה של דליה רביקוביץ' אני מכיר מעט. אני מניח, שאם הייתי מכיר יותר הייתי גם אוהב. בכל זאת יש לה כמה שירים שהם פנינות. אחד מהם הוא 'בובה ממוכנת'. יצחק לאור בהארץ מצטט מתוכו את הבית הראשון. אני אסתפק בשורה אחת ממנו: 'נפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים'.
על מותה של יונה וולך כתבה רביקוביץ':
"מכל תעתועייך והליכותייך המוזרות
ותחפושות הענק וההצגה שרצה כל הזמן,
היה לך מוות יפה ואנושי וגופני ומעודן."
ואצל דליה רביקוביץ' ההצגה לא רצה. נתקעה, כל הזמן. ואיזה
מוות יש לה.
ועל מותה מי יכתוב.
יהי זכרה ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שי אריה מזרחי
