על הספסל בשדרה

הפעם על שיר אחר של משוררת אחרת, לא-מוכרת, שפרסמה עד כה שלושה ספרי שירה.

את גילה אולייר פגשתי מחוץ לשבוע הספר תשס"ד, שנינו ניסינו למכור את ספרינו באופן עצמאי. החלפנו בינינו ספרים. את ספר השירים שלי בתמורת לספר השירים האחרון שלה, מים נודדים, שיצא ב-2001 בהוצאת כרמל. זהו ספר שירים שמדבר על ההתמודדות עם מצבים אישיים, על המעברים מבין ההתמודדות לדיון בהם, תוך הצגת האמצעים הפיזיים שעוזרים בהתמודדות.

השיר שאני רוצה להציג הוא מתכון.

מתכון

קבלתי אקוַריום במתנה

לא היו בו מים

היו רק סלעים יבשים

ודגים מניַר קרטון

הנחתי את הסלעים

בתחתית האקוריום

על הסלעים הצבתי

דגים מניַר קרטון

לקחתי כוס מים

ומזגתי לאט לאט

הסלעים נרטבו והבריקו

הדגים נרטבו

צבעם הפך

מניַר קרטון חום

לטורקיז וכחֹל וירֹק

האקוַריום התמלא במים

והדגים החלו לשחות

אם מציעים לכם מתנה

תבקשו אקוַריום

ואם הוא יבש

אל תוַתרו - תרטיבו

תמלאו מים

זה מתכון.

מים שהם מתכון. מתכון למה? ושאר הרכיבים - אקווריום, סלעים, ודגים מקרטון.

קודם כול אקווריום. או שקודם כול מים? האקווריום הוא רק כלי או שהוא הכרחי למים שימלאו אותו?

ההשלכות פה פשוטות אבל מדויקות ונכונות.

בכל מקרה אני רואה בשיר כמתכון לכל אחד - תרטיבו, זה מתכון.

גילה אולייר היא ילידת ארגנטינה, 1948. שני ספרי השירה הקודמים שלה יצאו בהוצאת עקד:

ראש בעננים, 1983, ואִשה נדודי שינה, 1993.

את המשוררים האהובים עליי אתם יכולים לראות ברשימה הצִדית. אלו הם מבין המשוררים הראשונים שקראתי והאהובים עליי ביניהם. והמשוררים האהובים עליי - יש לי יותר מספר אחד שלהם. עליהם כבר כתבו ספרים שלמים, ואם לא אז מאמרים שלמים, וגם אני עוד אכתוב עליהם (פה. לא מבטיח ספרים או מאמרים. מאמרים אולי.)

פרט לאלה יש עוד משוררים, שיש לי ספר שירה אחד שלהם, וגם קראתי כמה שירים שלהם. וגם הם, אהובים עליי, ממה שקראתי. וזה מספיק. פרט לאלה יש עוד. והם אלה הלא מוכרים. הם יכולים להיות משוררים צעירים, אבל הם יכולים להיות גם אלה שלא התבלטו לצד המשוררים הידועים והמוכרים לנו. וכשאני כותב משוררים צעירים אני מתכוון לכאלה שלא התבלטו מבין שאר המשוררים הצעירים.

אחת מהמשוררות הצעירות היא כנרת לפידות. את כנרת לפידות, ליתר דיוק, את שירתה, גיליתי יום אחד כשעיינתי בספרי שירה בחנות 'תולעת ספרים'. 'התאהבתי' בשירים. מעטים מאוד הם המשוררים הצעירים שכתיבתם מוצאת חן בעיניי. אין לי סבלנות וגם זה לא המקום עכשיו להסביר למה.

לא ניתן למצוא שום מידע על כנרת לפידות. על ספר שיריה הראשון עד כה 'על הנהרות על היאורים' שיצא בהוצאת כרמל ב-2003, כתבתי ביקורת נלהבת שפורסמה בגיליון יולי 2003 בכתב העת אוקאפי. (לניווט - סקירת ספרים - 'מי מנוחות נעשו לאפיקי ים'). בביקורת כתבתי ואני מציין שוב - השירים הם פשוטים למראה, אך מי שנתפס אליהם יגלה את הקסם שטמון בהם. (ואני לא שמאלצי).

בכל מקרה, פה אני רוצה לכתוב על שיר אחד מהספר - שיר קטן, פשוט -

קַעֲקוּעַ

עֵד לְקִיוּמִי

עֵד לִשְׁפִיוּתִי

סִימָן

שֶׁהָיוּ הַדְבָרִים מֵעוֹלָם

קַעֲקוּעַ. בשנים האחרונות המנהג לצרוב קעקוע או כתובת קעקע או טאטו נהפך לנורמה חברתית. כל נער ונערה כיום שרוצים להשוויץ הולכים לאיזה מכון קעקועים, או אפילו למקעקע רחוב ומקשטים איבר מסוים בגופם בקעקוע - לפעמים פרח, דמות מצוירת, חיה מסוימת, או כל קשוט אחר ומשעשע.

היהדות אוסרת לחרוט כתובות קעקע על הגוף. איסור זה הוא אחד מתרי"ג מצוות ומקורו בויקרא, יט,כח: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם". ר' אברהם אבן עזרא, פרשן המקרא בן המאה ה-12, מקשר את האיסור לעשות כתובת קעקע לאיסור לשרוט בבשר, המובא באותו פסוק ולפיכך גם איסור הקעקוע כמו השריטה, אסורים רק בשעת מוות של קרוב משפחה, שכן כך היו מנהגי אבלות בקרב העמים הכנענים בעבר. אך פרשני מקרא אחרים מנתקים את שני חלקי הפסוק ואוסרים לקעקע את הגוף בכל מקרה. ישנה גם פרשנות שאומרת שהפסוק המקראי אומר 'וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם, אני ה''. כלומר, את שם ה' אסור לחרוט על העור, ומכאן, עד לאיסור הגורף.

קעקוע היה מנהג בתרבויות קדומות. ביפן למשל, הייתה קיימת מסורת ארוכה של ביצוע קעקועים. מי מאתנו לא מכיר את סרטי המאפיה היפנית שבהם חברי הכנופיה מקועקעים מרגל ועד ראש בציורי דרקונים ומפלצות למיניהן?

בכל מקרה התדמית שיש לאנשים שבוחרים לקעקע את גופם הייתה, עד לשנים האחרונות, שלילית.  אלה שחרטו על עורם כתובת קעקע היו בד"כ עבריינים או אסירים משוחררים, וההתייחסות אליהם הייתה בהתאם. כשהתופעה פשטה קצת מעבר לתחום של העבריינים, היו אלה בד"כ פריקים, כאלה שנחשבו כמוזרים או במקרה הטוב - נועזים. היום כאמור זה לשונה לחלוטין, אבל אז, בכל אופן ההתייחסות הייתה כאל 'לא-נורמליים'.

וכאן אנו חוזרים לשיר ולכנרת לפידות שאצלה הקעקוע -

'עד לשפיותה' ולפני זה 'עד לקיומה'. עד לקיומה - סימן שהיא קיימת ושלמה ומוכנה, סימן לפני האלוהים שהיא קיימת לפניו. סימן לקיומה כאדם חופשי, מצד אחד, אבל שטבוע בו סימן הקניין, מצד שני. אבל - חותם וסימן שהיא אדון לעצמה.

'עד לשפיותה' - שהיא שפויה, בכל זאת.

סימן - גם הסימן הפיזי על העור, גם הסימן שאומר משהו וכל-כך הרבה - 'שהיו הדברים מעולם' - שאי אפשר לקחת אותם. שהיו הדברים מעולם - שפעם היה כך והיום אחרת. שהיו הדברים מעולם - והם טובים וטוב אִתם.

ושוב, השיר.

קעקוע

עד לקיומי

עד לשפיותי

סימן

שהיו הדברים מעולם

שי מזרחי, נולד באוקטובר 1974 בבית החולים 'אסף הרופא', בניתוח קיסרי, חשׂוּך טראומת לידה.

גדל (ועדיין גדל) בתל-אביב, אב לשני חתולים צעירים (הלל ורוזה).

סיים לימודי מגמה ראלית-פיזיקלית בתיכון בתל-אביב ב-1993, ולאחר מכן התגייס לשורות צבא ההגנה לישראל ושירת שלוש שנים מבולבלות בחיל התותחנים.

לפני לימודיו הגבוהים טייל במשך שלושה חודשים בנופים הקסומים של הודו ונפאל. התחיל ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע (בה גר כארבע שנים) בדצמבר 1998 (לאחר שביתת הסטודנטים) הנדסת מכונות. פרש מלימודי הנדסת מכונות לאחר שבועיים ועבר ללמוד בחוג לפוליטיקה וממשל ובשנה השנייה גם בחוג לגאוגרפיה. סיים ללמוד ביולי 2002 וב-2003-4 למד עריכת טקסט במכללת בית-ברל. התחיל לכתוב קצת לפני שחרורו מצבא ההגנה לישראל. השירים מתוך ספר שיריו הראשון 'צִיוּן' נכתבו במהלך שנות לימודיו באוניברסיטה, בין השנים 1999 ל-2002. המשורר משה בן-שאול, עורך 'מאזניים' הנוכחי, על הספר:

"קובץ שירים בעל ייחוד... זה ספר מבטיח, בהחלט".

אחד מצוות העורכים באתר האינטרנט 'במה חדשה'. לאחרונה החליט שלכתוב שירים זה לא מספיק, והוא רוצה גם לנסות ולומר משהו לעולם (חוץ ממה שהוא אומר בשירים). אז הנה.

בבלוג אציג שירים שלי - שירים מתוך 'ציוּן' ושירים חדשים' שנכתבו לאחר שקובץ השירים לספר היה מוכן. אכתוב על הא ודא ובעיקר על דברים שמעניינים אותי - שירה, ספרות, אמנות ותרבות, וכן על פילוסופיה, ביקורת תרבות ואקטואליה. זה לא יהיה בלוג רגיל - בכל מקרה לא יהיה בלוג יומן של איזה נער/ה מתבגר/ת (אבל אולי בלוג של בן 30+ מתבגר), אבל גם לא יהיה בלוג רציני מדי, עם כתיבה מדעית מדי ומתחוכמת מדי. מה שכן, יהיה מעניין - אני מקווה