רחבאל - מיומנו של פינגווין מחמד

חזרתי הרגע מהיום הראשון של הטיול. החלטתי להתחיל בקטן ולעשות רק טיול בסביבה. לא צריך ישר לצאת לארבעה שבועות של טיול ארוך. זה לא שאני ממהר לאנשהו - פנחס יהיה פה גם בעוד חודשיים.

קמתי כולי התרגשות בבוקר, ניצלתי את ההזדמנות שפנחס הלך לחדר כושר כדי לבדוק פעם אחרונה שכל המצרכים מוכנים:

תיק אוכל - צ'ק.

שני סנדוויצ'ים ותפוח - צ'ק.

שכמיה - צ'ק.

מספריים לשפם - צ'ק.

אופניים אדומים בוהקים - צ'ק.

פעמון פעיל - גלינג גלינג! צ'ק.

תיק בצבע ירוק בקבוק עם מוצרי הגיינה - צ'ק.

כובע מצחיה שלא לקבל מכת שמש - צ'ק.

בדקתי גם את תחזית מזג האוויר, כדי לבדוק שהמודל הפינגויינים לא חוזה שום גשם היום באיזור. כצפוי - לא היה שום צפי לגשם.

נשארה לי רק ההתלבטות לאן לנסוע. למרבה המזל שמתי לב שפנחס שכח על השולחן פתק לבן כחול שאומר שמחכה לו חבילה בדואר. הו! איזה יעד מעולה לטיול! חבשתי את הכובע, לקחתי את כל הציוד חוץ מהשכמיה ויצאתי לדרכי.

איך יוצאים לדרך? פשוט מאד. עולים על האופניים, עושים גלינג גלינג כדי לוודא שאף אחד לא מתחבא לו בשירותים ומתכוון לקפוץ ולהפתיע אותי בדיוק כשאני עובר ליד הדלת כניסה, ונוסעים. דיוושתי לי מבעד לדלת הכניסה (לא התחבא בשירותים אף אחד. מזל) והזמנתי את המעלית. כשהגיעה המעלית דיוושתי פנימה והמתנתי בסבלנות עד שהיא תעצר בקומת קרקע.

בקומה הרביעית התחילה ההרפתקאה הראשונה של היום. המעלית נעצרה לה, ואליה נכנס שלמה המנקה של הבניין, עם דלי מלא מים מלוכלכים וגופיה קצת קרועה. "יוצא לטיול, אה?" שאל. "מיצמיצ." עניתי. "בודאי, אני יודע. קראתי ביומן שלך". המעלית נעצרה בקומת הקרקע, שלמה המנקה פתח לי את הדלת ואני דיוושתי לי בהנאה בולטת החוצה מהבניין.

גלינג גלינג! גלינג גלינג! צילצלתי לי בחדווה. הנה מתחיל הטיול! גלינג גלינג! פיזמתי לי. הגעתי עד הרמזור ביציאה של השכונה, ושם חיכיתי בסבלנות שהאור יתחלף לירוק. כמה עוברים ושבים הצביעו עלי והתלחשו. כנראה גם הם קראו את היומן שלי לאחרונה. היה יום נאה במיוחד. השמש האירה באור נאה מעלי, האוויר היה נקי וצלול, ובמערב אפילו אפשר היה לראות את הירח. הרמזור התחלף לירוק, והמשכתי לדווש לי לדרכי.

לא קרו שום אירועים מיוחדים עד שהגעתי לכניסה למבנה שבו נמצא הדואר. השומר בכניסה לחניון נוהג להציץ למכוניות, לשאול "יס נסק?" ולבקש שיפתחו את תא המטען. חיכיתי בסבלנות, וכשהגיע אלי השומר הוא שאל "יס נס... פינגווין? אופניים? מה? מה? סליחה? מה? גלינג?" ורץ להתייעץ עם הממונים עליו. לא חיכיתי לו, ופשוט נסעתי מתחת למחסום.

נכנסתי למנהרה אפלולית עם מעט אורות צהבהבים על הקירות. המנהרה התפתלה ימינה ושמאלה, ונכנסה עמוק יותר ויותר מתחת לאדמה. ריח הטחב היה מורגש היטב, ואיתו גם עלה מפלס הלחץ שלי. אני לא אוהב להיות לכוד מתחת לאדמה. פינגווינים רגילים למרחבים - אנחנו לא חולדות. למרות הכל, לא שכחתי את המשימה שהיה עלי לבצע. המשכתי להכנס למעבה האדמה בנחישות, עד שהגעתי לאיזור חניה שבקצהו דלת. ירדתי מאופניים, הוצאתי את הפתק של הדואר מתחת לכובע המצחיה וניגשתי אליה. הדלת נפתחה בחריקה, ולפתע מצאתי את עצמי באולם גדול מואר.

על הקיר היתה תמונה ענקית של בחורה חטובה בבגד ספורט, מימין היתה חנות עם רהיטי עץ בחלון הראווה, ומשמאל היה חלון שעליו כתוב באדום "דואר". עדיין מודע לכך שאני נמצא עמוק מתחת לפני האדמה, נחפזתי אל הדואר, רק כדי לגלות שיש תור ארוך של אנשים לפני. לאחר כמה דקות נרגעתי מספיק כדי להבין את יחסי הגומלין בסניף דואר שכונתי אופייני.

מאחורי הדלפק יושבות שתי פקידות מזדקנות - אחת המנהלת ואחת הסגנית. מבדילים ביניהן לפי זה שהסגנית כל הזמן שואלת את המנהלת שאלות, והמנהלת תמיד עונה לה בגערות. "אמרתי להם לא להזיז את החבילות של השבע למקום של החמש!" היא גערה. אני לא יודע מי אלה ה"הם" המסתוריים האלה, אבל אני בטוח שעדיף להם למצוא סניף דואר אחר להזיז בו דברים להבא.

פרט לשתי הפקידות המזדקנות, נמצאים בסניף גם ההורים הקשישים של המנהלת. האבא חובש קסקט לבן ומבהיק והאמא יושבת על כיסא ובוהה באוויר. תפקידו של האבא הוא להדגים ללקוחות שנכנסים את סוגי המעטפות השונים. הוא מבצע את התפקיד במסירות רבה - בזמן שחיכיתי שם הוא הסביר לשתי נשים שונות את ההבדלים בין מעטפות מרופדות למעטפות לא מרופדות ("זו מרופדת, וזו לא"). תפקידה של האמא פחות ברור, אבל אחרי שהיא מסיימת את הבהיה היא מביטה באנשים ובפינגווינים שבתור, מזהה את אלה שיש להם פתקים של חבילות, ולוקחת אותם מהם.

גם אותי היא זיהתה ככזה שממתין לחבילה. היא מיד קראה לי "פסססט! פינגווין! אני אתן לך את החבילה", לקחה לי את הפתק והלכה לחטט בכל המדפים. כנראה שהזיזו גם את החבילות של החמש למקום שלא מתאים להם, כי חיכיתי שם זמן רב (רב מספיק שהאבא יבהיר למישהו את ההבדלים בין מעטפות לבנות לחומות: "זו לבנה וזו חומה"). לבסוף שקיבלתי ממנה בחזרה קרטון קטן שמיועד לפנחס. הודיתי לה בתנודת ראש קלה, יצאתי מהסניף בחזרה אל האולם, ומשם בחזרה למנהרה.

לא רציתי לבזבז זמן רב במנהרה, ולכן הזדרזתי לצאת משם. דיוושתי בקושי בעליה התלולה, אבל לבסוף הצלחתי לצאת החוצה. ביציאה מהחניון עוד ראיתי את התור הגדול שליד שער הכניסה, ושמעתי את השומר צועק בטלפון מתוך הבודקה שלו "פינגווין! עם אופניים! הוא אמר לי 'מיצמיצמיצ'!"

המנהרה השאירה אותי סחוט ועייף, ולא הייתי נהנה מהמשך הטיול. לכן החלטתי לחזור הביתה בדרך שבאתי ממנה. בדרך נתקלתי בזוג ינשורים שהחליט לעוף מעלי ופחדתי שיפרדו מארוחת הצהרים שלהם בדיוק באותה ההזדמנות. למרבה המזל הם כנראה היו לפני האוכל, ורק קראו "הוץ. הוץ" מדי פעם.

היה טיול מרגש ומהנה, וגם מאתגר. הלילה אני חושב שאני אנסה לישון תחת כיפת השמיים, כדי לתרגל. אולי אני גם אפתח לפנחס את החבילה ואמצא מה יש בפנים.