זהו, נגמר הלילה הראשון בחוץ. יצאתי מהתיק, החזרתי אליו את כל מצרכי ההגיינה שלי ומספרי השפם, ניערתי וקיפלתי היטב את השכמיה, החזרתי את הסיר למקום ופניתי לשגרת הבוקר הרגילה שלי בבוקר שבת נאה זה.
הלילה עבר בשקט יחסי. אחרי שישבתי קצת לאור הכוכבים והבניין השכן, התחלתי להעשות עייף והחלטתי שהגיע הזמן להפסיק לספוג את הטבע האינסופי וללכת לישון. לקח לי זמן עד שמצאתי תנוחה נוחה בתוך התיק, אבל בסוף נמצא כזו והתחלתי אט אט להרדם.
פתאום אני שומע קולות דיבור רמים "והיה לה מין צעצוע כזה שמדבר, שכל הזמן עשה רעש!". זה היה פנחס. הוא דיבר בטלפון עם לבנה, וסיפר לה על הארוחה של שמחת תורה, שהיתה המונית למדי. לאחת הילדות שם (שהיא סוג של בת-דודה או בת-דודה שניה שלו) היתה בובה שידעה לדבר ולשיר ולעשות רעש באופן כללי. כמו פלאפון, רק פרוותי.
אני מכיר את המעין בת-דודה הזו. היא פעם הגיעה לפנחס ביחד עם האמא שלה, שרצתה ציוד מטבחי כזה או אחר. היא מאד שמחה לפגוש אותי ולשחק איתי. בכלל, ילדים אוהבים אותי, וגם אני אוהב ילדים לרוב. הם גירסה נחמדה וקטנה של אנשים יותר גדולים. הילדה הזו במיוחד. היא מאד אינטיליגנטית וחכמה ואפילו מבריקה, למרות שהיא מסוגלת לחשוב ולהגיע למסקנות יותר טוב מרוב המבוגרים שאני מכיר, היא ילדותית למדי. לדוגמה, פנחס מסר שבארוחות משפחתיות היא מכינה תכסיס ידוע שיגרום לזה שאחרי שמחלקים את כל הצלחות המרכזיות בשולחן, הצ'יפס ישאר קרוב אליה. אחרי שהתכסיס מצליח, תמיד מגיע המבוגר התורן ולוקח את הצלחת של הצ'יפס אליו (כי גם מבוגרים אוהבים צ'יפס). ואז השמחה הגדולה שלה על תוכנית מוצלחת מתחלפת בכמעט בכי, שרק צעצוע שיודע לעשות רעש ולשיר או לחילופין צלחת הצ'יפס השניה יכולים לפתור.
ילדים זה עם מצויין. אני כבר מזמן התנדבתי להיות הבייביסיטר של הילד הממשמש ובא של קטי, אבל היא לא מוכנה. היא בטח מעדיפה שמוריס החתול חורש המזימות ישמור על הילד במקום.
אני סוטה מהעיקר. אחרי שפנחס סיים לספר ללבנה איך בן דוד אחד אמר ככה ובן דוד אחר עשה ככה עם כפית הוא הלך לאגף אחר בבית, ואני סוף סוף יכולתי ללכת לישון ולהפוך לאחד עם הטבע העירוני. נרדמתי. ישנתי שינה עמוקה ומעולה, עד שבערך עם הזריחה התעוררתי מקול משונה. "קוקוריקו!" אמר הקול. שיפשפתי את עיני והבטתי סביב. לא היה שום דבר במרפסת חוץ מתיק האוכל שלי. תיק האוכל שלי מעולם לא דיבר.
"קוקוריקוווו!" חזר ואמר האורח הבלתי-קרוא. הוא לא היה במרפסת. במרחק די גדול מהמרפסת האחורית של פנחס יש בתים קטנים. באחד מהם מישהו כנראה מגדל תרנגול וכמה תרנגולות. סביר שיש שם גם עז. אני לא יודע למה אנשים מבוגרים מגדלים תרנגולות היום באמצע העיר. מה השכנים שלהם עשו רע? הרי הטרחה שבלגדל תרנגולות ותרנגול בודאי גדולה יותר מאשר לקנות ביצים, ואפילו אורגניות באריזה מבהיקה, בסופר. אני חושב שאחרי שאני אחזור מהטיול אני אעבור עם האוטובוס שלי ליד התרנגולות האלה ואשפריץ עליהן. או שאני אחטוף אותן ואכניס אותן לשק, ואביא אותן לפנחס וקטי. הם כבר מזמן מדברים על פתיחת חנות לממכר עופות מבושלים בסגנונות שונים. יש להם גם שם לחנות - עופנחס. כן, זו חנות שתצליח.
אחרי בערך רבע שעה לתרנגול נמאס להפריע לי, והוא הלך להתעסק בענייניו. בטח קפץ על הגג והתחיל להפגין את ידיעותיו ברוחות השמיים. נרדמתי שוב, וקיוויתי לישון עד שיגיע הזמן של ארוחת הצהרים. הדבר לא הסתייע בידי. אחרי בערך שעה התעוררתי מקריאות "הוץ! הוץ!" רמות. משפחה של ינשורים נעמדה על הגג שמעלי והפגינה כישורים ורבאליים לא מבוטלים. האבא אמר "הוץ!" ומיד כל הגוזלים ענו לו: "הוץ! הוץ!". האמא סיכמה את הדיון הפורה ב"הוץ הוץ" החלטי.
למרבה המזל אני יודע איך לטפל בינשורים. אנשים רבים חושבים שצריך לזרוק עליהם משהו כבד ואז הם הולכים. זו טעות. זה אולי עובד לטווח קצר, אבל אחר כך הם חוזרים. אם הם מספיק מעוצבנים הם מביאים את החברים שלהם, הינקורים, ואז הבעיה נעשית סבוכה יותר. כך שבמקום לזרוק עליהם תיק אוכל השתמשתי בתכסיס השני והפחות ידוע: התחלתי לזמזם את "מרי לו".
ינשורים מתים על צביקה פיק. אין לזה הסבר מדעי למיטב הבנתי, אבל העובדה היא שברגע שינשור שומע שיר של צביקה פיק, הוא מיד משתתק ומקבל מבט מצועף בעיניים. גם הינשורים האלה קפאו במקום והסתכלו עלי במבט מהופנט. הם לאט לאט התחילו לנוד ימינה ושמאלה עם המוזיקה. עברתי לזמזם "מעלה מעלה מעלה!" והם התחילו לדלג מרגל לרגל לפי הקצב. הכנסתי בית של "הסבון בכה מאד", והאמא מחתה דמעה. ואז הגיע השיא - זימזמתי את דיווה. הם נפלו אחד אחד על המרפסת, מעולפים מעונג. אספתי אותם וזרקתי אותם למטה. בערך בקומה שלישית הם התאוששו ועפו משם, מאושרים כמו שרק ינשור ששמע מחרוזת שירי צביקה פיק יכול להיות מאושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
