הערב כשפנחס הגיע הביתה הוא חלץ נעליים וקרא לי לבוא לשבת לידו על השטיח ליד הכורסה של שלומית. "רחבאל" הוא אמר לי "רחבאל, יש לי חדשות קצת עצובות". מיצמיצ? "כן, חדשות קצת עצובות, אבל זה חלק מהחיים, אפילו של פינגווין מחמד". הוא הוציא מהכיס נייר מקופל היטב ואמר "זה מכתב מלבנה במיוחד בשבילך, תקשיב".
הזדקפתי והתיישרתי, שילבתי ידיים והמתנתי. פנחס התחיל להקריא:
"לרחבאל ופנחס היקרים לי מאד,
עקב סיבות ששניכם (לפחות פנחס) יודעים עליהן, ובמועד ששניכם (לפחות פנחס) יודע עליו, החלטתי לעזוב את ארץ ישראל לטובת מקום מרגש חדש."
"מיצמיצמיצ?!" שאלתי בחרדה, אבל פנחס הרגיע אותי והמשיך:
"אני נוסעת לארץ ניכר, לעיר זרה לקומה 3 (זה גם המען למכתבים). רחבאל - אני אוהבת מאד את הביקורים אצלכם, ואתה תמיד משעשע אותי מחדש. אל תפחד, אני עוד אחזור. פנחס - יחסרו לי ההתכתבויות שלנו, וזה שרחבאל לפעמים מתפרץ כשאתה לא נמצא וכותב מיצמיצמיצ. אל תעניש אותו. הוא בסך הכל מנסה למלא את המסך הריק.
אם אי פעם אתם מגיעים לעיר זרה, שבארץ ניכר, תקפצו לקומה 3, ואני אקח אתכם למסעדה מצויינת.
הרבה אהבה, לבנה."
"מיצמיצ..." אמרתי לפנחס בעצב. "אני יודע רחבאל, אני יודע. אבל לפעמים אנשים צריכים שינוי ונוסעים לארצות רחוקות. הנה, היא אמרה שהיא תחזור לבקר אותך, ואם פעם ניסע לשם היא תיקח אותנו למסעדה מצויינת. חוץ מזה, בטח יהיה לה אי סי קיו ונוכל להתכתב איתה רבות ולהתעדכן בכל החידושים המרגשים שבקומה 3 בעיר הזרה שבארץ ניכר", ופיזר לי את הבלורית בחביבות. אין לי בלורית, אבל הוא עשה תנועה כזו של פיזור בלורית, שתמיד מעודדת אותי.
אז עכשיו עצוב לי קצת ואני כבר מתגעגע ללבנה שנוסעת ממש ממש בקרוב. אני מקווה שיהיו לה שם אירועים מרגשים וסיפורים רבים לספר לכולנו.
לעומת זאת, פנחס סיפר לי שלקטי עוד מעט מאד יהיה בן חדש לגמרי, אולי אפילו היום או מחר. אני מצפה לזה בקוצר רוח. אני אעשה לו בייביסיטר ואלמד אותו לרכב על אופניים וכשאף אחד לא יצליח להבין מה הוא רוצה, כי הוא יהיה זעיק מדי, אני אגיד לו "מיצמיצמיצ" והוא מיד יבין מה צריך לעשות.
זהו, מעין ערב נוגה שכזה, בין הגעגועים ללבנה להחזקת האצבעות לקטי. הסיפור המרגש שתיכננתי להיום, על ההסתננות האמיצה שלי לקולנוע של העשירים, יחכה למחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
