רחבאל - מיומנו של פינגווין מחמד

תקציר הפרק הקודם: פנחס יצא לסוף שבוע מטעם העבודה בים המלח, ואני התלבטתי האם לצאת איתו או לא. ההתלבטות הפכה קשה יותר כאשר גיליתי שיש לי מעריצה סודית שמציעה לי לבלות את סוף השבוע איתה ועם משפחתה, אבל בסופו של דבר הנאמנות הכריעה והצטרפתי לפנחס בסוף-שבועו המהודר.

ההכנות היו פשוטות. פנחס זרק המון בגדים לתיק צד שחור. הוא קודם זרק את מה שהוא חשב שהוא צריך, ואז אמא שלו התקשרה והשאירה לו הנחיות מפורטות איזו חולצה לבנה לקחת עם המכנסיים החומים. "אבל אני לא לוקח את המכנסיים החומים" הוא ניסה להתגונן. "תיקח, הם היחידים שמתאימים לחולצה הלבנה". פנחס יודע מה טוב לו. הוא שם בתיק את המכנסיים החומים ואת החולצה הלבנה. הוא קינח במחאת נעורים מאוחרת מאד, ושכח לקחת בגד ים וכפכפים.

אחר כך הוא לקח את התיק האהוב והיקר שלי בצבע ירוק בקבוק, שם בו כובע (צהוב), בקבוק מים מינרלים, ספרון זעיק עם מפות ואותי, ויצא לדרך. מקץ שעתיים בערך הגענו לבית המלון. פנחס עלה לחדר שלנו בקומה 11, פרק את תיק הצד, הוציא אותי מהתיק בצבע ירוק בקבוק וירד לקרוא ספר איכותי בלובי של המלון. אני נשארתי בחדר ובלשתי סביב סביב.

זה היה חדר מלון סטנדרטי למדי. היה וילון שמאחוריו התחבאה מרפסת ממנה אפשר היה להשקיף לים המלח. היה חושך וכל מה שראו משם היו אורות רחוקים בצד השני,  שזו כנראה כבר מדינה אחרת ומסתורית. באמבטיה היתה גם אמבטיה וגם מקלחון, כדי שפנחס ואני נוכל להתקלח בו זמנית בלי לדרוך אחד על הכנפיים של השני. זו היתה מחשבה נאה מצד בעלי המלון, אבל אני פינגווין די ביישן, ואני לא נוהג להתקלח בפני אנשים אחרים, אפילו אם הם פנחס. על השידה היתה טלוויזיה עם שני ערוצים רגילים ועוד שני ערוצים שראו בהם ילדים משחקים משחקי שולחן. ובתוך השידה היה מקרר זעיק - ריק לגמרי.

פה, במקרר, התחיל החופש האמיתי. סוף סוף משהו לעשות בחדר המלון המשמים הזה! חבשתי את כובע המצחיה הצהוב של פנחס, ונכנסתי למקרר. הוא התאים לי בול, והאווירה בו הזכירה לי את הבית של דודתי מצד אבי, שגם לה אף פעם לא היה אוכל לתת לי כשבאנו לבקר אותה. נשארתי לישון שם עד הבוקר, שמח בחלקי. גם אם הייתי יודע שלוי לב שוקרון היחיד יכתוב עלי, ועוד פעמיים, לא הייתי עולץ הרבה יותר מכמה שהלצתי.

בבוקר פנחס הוציא אותי מהמקרר ואמר לי "רחבאל, נוסעים למצדה. רוצה לבוא?" "מיצמיצ!". אני מאד אוהב אתרים היסטוריים שכאלה, במיוחד שאני יכול לנוח על הגב של פנחס בזמן שהוא מזיע לו ברכבל בדרך למעלה. באוטובוס חיכתה לנו מדריכת טיולים זעיקה ממש, שעשתה חיקויים של מבטאים מצחיקים מאד. היא אמרה "תורכיה" ואז מיד אמרה "גולום שולום", ואז אמרה "איטליה" ומיד הדגימה "בונג'ורנו", ופעם אחת אמרה "תימן" והצביעה על עצמה.

כך היא שיעשעה אותנו רבות באוטובוס, עד שהגענו למצדה. ראינו סרט תדמית ובו קריין קרח מראיין היסטוריון לא קרח ושניהם מסכימים שבמצדה קרו דברים ושמצאו שם ממצאים. הקריין הקריא טקסט נאה שהמפקד של מצדה דיקלם קצת לפני שכולם שם התאבדו לדבריו. כולם שתו את דבריו בשקיקה, ורק אני תהיתי איך בדיוק יודעים שזה מה שהוא אמר, אם כולם מתו. כנראה גם הם כתבו בלוגים.

אחר כך נסענו לנו ברכבל ע-----ד למעלה. זו הפעם הראשונה שהייתי ברכבל. זה כמו להיות במעלית, רק מפחיד יותר. כשהיינו באמצע הדרך כיסיתי את העיניים שלי בפחד ולחשתי לפנחס "מיצמיצ". אחת מהנוסעות האחרות ברכבל אמרה לפנחס באנגלית מהוקצעת "אייד סיי! יו מאסט האב א פינגווין אין יור באג! ג'ולי גוד!". הוא ענה לה בלי לטעות "יו נוט בי סטופיד. נו פינגווין היר. גו אווי ורי סילי ווימן". כשהגענו למעלה המדריכה הזעיקה לקחה אותנו לשרידים השונים וסיפרה לנו סיפורים נאים ביותר.

אני לא זוכר בדיוק מה היא סיפרה, כי בשלב מסויים התנודות הקלות של התיק על הגב של פנחס הרדימו אותי. כשהתעוררתי היינו שוב באוטובוס, והמדריכה הזעיקה המשיכה בחיקויים אתניים איכותיים "צרפת - בונז'ור! גרמניה - גוטה מורגן! תימן - " והצביעה על עצמה לצהלות הנוסעים.

שאר סוף השבוע עבר בלי אירועים מיוחדים. פנחס בילה את זמנו בשיחות עם אנשים, בלא להכנס לבריכה או לים, בלקרוא את הספר האיכותי שלו ובלאכול אוכל גרוע ולהביא לי ביסים ממנו. זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי צ'ולנט. פנחס אמר שבדרך כלל לא שמים בצ'ולנט בטטות, אבל אני לא בטוח שזה יעזור לי להתגבר על הטראומה.

אחר כך חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, ואני גיליתי שאני כזה סלבריטי שאפילו הפכתי לנושא שיחה בארוחות משפחתיות. עכשיו כל שנותר לי הוא לחכות עד שהסימנים של הרצועה של התיק ירדו לי מהמצח, ולקוות שהפעם פנחס לא יעשה את הטעות שהוא תמיד עושה. יש לו בעבודה מישהי שהוא מוצא מוצלחת ונעימת שיחה ומראה. כבר פעמיים או שלוש בשנים האחרונות הוא הזמין אותה לצאת איתו, ופעמיים או שלוש היא סירבה. אחרי שבסוף שבוע הם שוחחו מדי פעם, אני כבר מרגיש שהוא עומד להזמין אותה לצאת איתו שוב, ושהיא שוב תסרב לו. לא חבל?