רחבאל - מיומנו של פינגווין מחמד

כפי שרבים מכם בודאי שמו לב, לא כתבתי ביומן שלי מספר שבועות. הסיבה היא שהייתי טרוד בעיסוקים רבים, וביניהם גם החלטות הרות גורל על הדרך בה אמשיך את חיי כפינגווין מחמד בביתו של פנחס.

העיסוקים הרבים כללו את עיסוקי הרגילים - לנסות לשבור את שיא המהירות במסתובב של הכלים (לא הצלחתי, אבל הצלחתי להשוות את השיא של סיבוב בשתי שניות), לנסות להסביר לפנחס שזה שבטלוויזיה שלו יש לפעמים פס אחד זעיק שנעלם כשלוחצים על כפתור בשלט לא אומר שצריך לזרוק אותה ולקנות אחת חדשה, לנסות למצוא לפנחס קרצפית חדשה אחרי שזו שהגיעה פעמיים החליטה שנמאס לה (אמרתי לו להכיר בינינו! ראו עליה מההתחלה שהיא חובבת פינגווינים), וכמובן לעקוב אחרי פיטר הלוחם בפשע.

מסתבר שהמעקב אחרי פיטר גוזל זמן רב. אחרי שגיליתי מה הוא עושה למחייתו, עשיתי לי מנהג רגיל להתגנב אחריו כל ערב. ההרפתקאות שהוא יכול לעבור משכו אותי למדי, כי בסופו של דבר אני פינגווין אוהב חוק וסדר, ואני לא נהנה מאנשים שמפרים אותו.

לפיטר היו כרגיל התקלויות מרגשות עם אנשים רבים. פעם אחת הוא הצליח לחשוף כנופיה של גונבי מספרים בבית-המרקחת של קופת החולים השכונתית. מסתבר שהיתה התארגנות של זקנים, שפעלה כך: זקן אחד היה לוקח מספר והאחרים היו מתיישבים לידו בלי מספר. כאשר הגיע תורו של הזקן הוא נעמד ליד אחד הרוקחים והתחיל להטריד אותו בשאלות "זה יתאים לנכדה שלי? יש לה יומולדת ואני רוצה לתת לה תוסף מזון איכותי. אולי יש לכם גם מיצוי? לאחרונה אני לא סדיר כמו שהייתי רוצה להיות" וכך הלאה. לבסוף הרוקח המנומס היה כל כך רועד מרוב תסכול, שהיה לוחץ פעמיים על הכפתור שמקדם את המספרים כשהזקן היה עוזב. אוה - אז היו מתנפלים על כל הרוקחים כל שאר הזקנים, ואומרים "היה 80 ועכשיו 82, אני 81!". כך הם היו מקבלים תוסף מזון בזול, ולעיתים גם ספריי נגד כנימות.

פעם אחרת הוא חשף התארגנות מחתרתית של מחלקי עיתונים, שנהגו לבלבל את המנויים בצורה זדונית במיוחד. הם היו מתכנסים כל לילה לפני תחילת החלוקה, ומחליטים איך לעבוד על המנויים הפעם. פעם אחת הם חילקו את כל העיתונים בלי שקית, פעם שניה הם חילקו את העיתון בשתי שקיות. פעם אחת הם אפילו העיזו וחילקו כל עיתון פעמיים! השיא היה, כמובן, שהם חילקו את העיתון כשמדור הספורט מופיע אחרי המדור הכלכלי ולא לפניו. אני עדיין זוכר את הזעקות של פנחס מהשירותים בבוקר "איפה מדור הספורט! זונות! אני ארצ... אה, הנה, אחרי המדור הכלכלי. לא משנה!".

אבל השיא היה כשפיטר חשף התארגנות של המאפיה היפנית ברעננה. לפיטר יש סוכני מודיעין רבים שעדיין לא הצלחתי לגלות. אחד מהם סיפר לו שברעננה יש התארגנות של תא של המאפיה היפנית. פיטר כמובן לקח את הבשורה ברצינות רבה - מאפיה יפנית זה לא צחוק! כל מי שמבין משהו בלחימה בפשע יודע שאחרי שמאפיונרים יפניים נכנסים לשכונה שלך, אף אחד לא יוציא אותם משם.

פיטר התארגן מיד למאבק. הוא עשה מעט תרגילי פיתוח קול "קווה. קווה קווה קווה. קווה!!", מתח את כ------ל הרגליים שלו אחת אחרי השניה, ואפילו הסתרק. אני, לעומתו, חבשתי כובע ושמתי את המשקפיים עם השפם, כדי שאף אחד לא יזהה אותי כשאני מתגנב אחריו.

ב-2:25, בדיוק אחרי שפנחס סיים לראות שידור חוזר של "בנסון" והלך לישון, פיטר יצא החוצה. לקחתי את האופנייים שלי (אחרי שהורדתי מהם את הבלונים, כמובן. לא צריך למשוך תשומת לב כשלוחמים בפשע) ורכבתי אחריו. הוא קיפץ לו במהירות ראויה לאורך הרחובות השוממים, מנווט את דרכו בהחלטיות במבוך שהוא עיר שרון ישראלית.

ב-2:53 הגענו לפאתי רעננה. פיטר נעשה כאילו דרוך יותר, וגם אני התכווצתי מעט באופניים שלי, ווידאתי שהמשקפיים והשפם במקום. פיטר המשיך בזהירות לכיוון מקום המפגש של המאפיה היפנית - החצר האחורית של בית הקפה המפורסם "קפה רעננה". פנחס פעם סיפר לי שהוא וקטי אולי יפתחו ממש לידו סניף של עופנחס, אבל אני לא מאמין כבר שזה יקרה. החניתי את האופניים ליד עץ, וטיפסתי עליו כדי להשקיף על הנעשה מלמעלה.

פיטר נכנס לאמצע החצר, נעמד מאחורי ארבעה מאפיונרים יפניים ואמר "קווה קווה". הם קפצו מהמקום כנשוכי נחש, והסתכלו עליו בבעתה. "קווה" הוא הדגיש, והם פרצו בצחוק. כנראה שהם החליטו שצפרדע זעיקה שלוחמת בפשע זה מצחיק. פיטר הסתכל עליהם בעיניים רושפות, צעד צעד אחד קדימה ואמר "קווה!". שני מאפיונרים יפניים נרתעו מעט לאחור, אבל השניים האחרים חייכו ואחד הניד לשני עם הראש. המאפיונר המונד השיב בקריצה, התקדם לכיוון פיטר והרים את הרגל בצורה מאיימת. "קווה קווה!" זעק פיטר, וזינק לו על הקרסול. היפני ניסה להוריד אותו ממנו אבל לא הצליח. שלושת היפנים האחרים זינקו על הקרסול והצליחו לאחר מאמצים רבים לנתק את פיטר מחברם.

המצב נעשה קשה. פיטר היה לכוד בידי המאפיה היפנית, והיה ברור שהם מתכוונים להציע אותו לחבריהם מהמאפיה הצרפתית. העניינים היו תלויים בי, ורק בי. זרקתי מעלי את הכובע, המשקפיים והשפם, גלשתי במורד העץ, זינקתי לאמצע החצר וקראתי להם "מיצמיצמיצ!". הם הסתכלו עלי, המומים לגמרי. "מיצ! מיצמיצמיצ מיצמיצ!" חזרתי ואמרתי, כדי שלא ישאר מקום לספק. הבעה של פחד התגנבה לעיניהם. הם הניחו את פיטר על האדמה, וניקו ממנו מעט אבק שהצטבר עליו. "קווה קווה!" פיטר נזף בהם. הרגעתי אותו מיד. "מיצמיצ" אמרתי - העניינים בשליטה כרגע, תן לי.

אחד היפנים ניגש אלי תוך קידות ואמר "רחבארו-סאן! לא ידענו שזה חבר שלך! לא נעשה את זה שוב, בבקשה, בבקשה אל תדווח עלינו". "מיצ, מיצמיצמיצ" זעמתי עליו. ככה לא מתנהגים לחברים שלי! "כן כן, צודק, זה לא יקרה שוב. הנה, הנה אנחנו עוזבים את רעננה. תודה, תודה רחבארו-סאן, שאתה מרשה לנו לחזור שלמים. תודה." והלכו.

פיטר היה המום. "קווה! קווה קווה קווה קווה קווה?" הוא שאל אותי בפליאה של ממש. אבל אני שמרתי על מסתוריות ראויה ורק אמרתי "מיצמיצמיצ". לקחתי אותו טרמפ על האופניים שלי, והרשיתי לו לישון בסיר הנאה ששלומית קנתה לפנחס פעם, במסתובב של הכלים - כדי שלא ירגיש בודד. מאז אנחנו לוחמים בפשע ביחד, ולכן יש לי פחות זמן לכתוב.

בפעם הבאה אני אספר על השינוי הדראסטי שעומד להתרחש בחיי. הגעתי להחלטה מאד חשובה, שתעזור לי להגיע להגשמה עצמית גדולה יותר.