הבטחתי לספר לכם על התהפוכות שפוקדות את חיי לאחרונה. יש תהפוכה אחת מרכזית שעומדת לספק לי עניין רב ולמלא את זמני בעיסוקים רבים. אל דאגה, אני עדיין אמשיך לעדכן את היומן שלי. אבל לפני שאני יכול לספר לכם על התהפוכות, אני צריך להסביר לכן איך התרגשה עלי התהפוכה הזו.
ובכן, מעשה שהיה כך היה. לפני כמה שבועות ביום שישי אביבי ושטוף שמש, השארתי את פנחס וקיטוריו הרבים על החסרון בקרצפית מאחורי, ויצאתי לי לטיול אופניים ממושך. לקחתי את תיק האוכל, שמתי בו סנדוויץ' ותפוח, לקחתי כובע מצחיה נאה (צהוב, כי זה מה שהיה לפנחס בארון) ונסעתי. לא היתה לי מטרה מוגדרת, פשוט דיוושתי לי להנאתי בכבישים של השכונה, עד שהגעתי לשדות ודיוושתי גם בהם (קל יותר לדווש בשדות אם לאופניים שלכם יש שלושה גלגלים ולא שניים). נהניתי מזיו השמש על פני ומשירת הינשורים שמעלי. מדי פעם נתקלתי בציפור שאינה ינשור, אבל הינשורים מיד גירשו אותה. ינשורים מאד רכושנים לגבי שטח המחיה שלהם והשירים שלהם.
בזמן שרכבתי לי אנה ואנה, הירהרתי הירהורים רבים. תהיתי למה באופניים שלי יש שני גלגלים מאחורה ואחד מקדימה ולא להיפך; התלבטתי למה הפעמון שלי עושה גלינג! גלינג! ולא דינג דונג! או אפילו בזזזזזזזזזט כמו פעמון הדלת של פנחס. אחרי כל אלה, שאלתי את עצמי למה זה בעצם שבמילה "איטלקי" יש ק', בעוד במילה "אנגלי" אין. כך קושיה רדפה קושיה בעוד הדרך התחלפה לה משדות לשדות אחרים, ואז היכתה בי ההכרה - אני זקוק לשינוי בחיי. להיות פיגנווין מחמד בביתו של פנחס זה נחמד, אבל אני צריך עוד משהו כדי להפוך את חיי למלאים יותר. אבל מה? מה? לא היה לי מושג. וכך המשכתי לי בטיולי המהנה.
מקץ שעה ארוכה של הגיגים והתלבטויות עמוקות, מצאתי את עצמי בסביבה לא מוכרת. היו מסביבי בתים נמוכים, וברחוב עבר טנדר שכתוב עליו "הקיבוץ שלנו הכי טוב בעולם". כנראה שהגעתי לקיבוץ! הידד! אף פעם לא הייתי בקיבוץ! לא ידעתי איפה לבקר קודם - ברפת או בדיר, או אולי אפילו בלול? נכנסתי לבית אחד שהדלת שלו היתה פתוחה, ומצאתי את עצמי במסדרון שבקצהו דלת שמובילה לאולם גדול. על הדלת היה פוסטר נאה שבו כתוב "סדנת המודעות העצמית של שוש. עם שוש אין לך מה לחשוש". שמעתי על הסדנאות ששוש מעבירה. צדקא מהמכולת של צדקא עבר סדנה כזו, ומאז יש לו תמיד חיוך זעיק על הפנים כשהוא נותן פיסטוקים. כשהוא נותן בוטנים אין לו, אבל כשהוא נותן פיסטוקים יש. כנראה ששוש יודעת מה היא עושה.
מה היה לי להפסיד? התגנבתי פנימה והתיישבתי על כיסא בשורה האחרונה, כדי שלא יבחינו בי. למרבה המזל בגלל שאני כה גמוד באמת הם לא הבחינו בי, וכך יכולתי להתבונן במתרחש. מישהי עמדה על הבמה, לידה עמדה שוש ואמרה לה "זה בסדר, תכעסי עליה". ההיא על הבמה אמרה "אני כועסת עליה!" ושוש ענתה לה "לא, לא, באמת תכעסי!" וההיא על הבמה התחילה לצעוק בכעס רב. התרשמתי מאד מהמתרחש, והחלטתי שגם אני רוצה. חיכיתי שיעלה עוד מישהו על הבמה. שוש שאלה אותו "על מי אתה כועס?" והוא ענה "על סבתא שלי, שהיא לא הרשתה לי להביא חברים מביצפר, ובגללה כל כיתה ו' כעסו עלי". באותו הזמן אני אמרתי בלב "אני כועס על מרציאל שלא שומר איתי על קשר יותר, ואני מתגעגע אליו".
ואז שוש התחילה "תכעס" והוא אמר "אני כועס!" (אני אמרתי "מיצמיצ!" בלב). "לא, לא, תכעס!" "אני כועס!" (מיצמיצמיצמיצ!!) "תכעס באמת" "גרררררררר! כמה שאני כועס עליה! למה היא עשתה לי ככה? כל כיתה ו' נהרסה לי!" (מיצמיצמיצ! 
). וכולם מחאו לו כפיים. קדתי קידה זעיקה מהמחבוא שלי בקצה הכיתה, כי בעצם גם לי הם הריעו, שהצלחתי ככה יפה לכעוס בנסיון הראשון.
אחר כך היה החלק של הריקודים. שוש ביקשה מכל אחד לפזז מעט, וגם אני פיזזתי היטב בפינה החשוכה שלי. זה היה פיזוז מאד משחרר, אחריו שוש ביקשה מכולם להתחבק. זה היה לי קצת קשה לעשות, כי לא רציתי לחשוף את עצמי ושאז יתחילו העניינים הרגילים ("יו! פינגווין!" "תראו, יש לו כובע צהוב!" "אתם חושבים שהוא יודע לרקוד?" "תרקוד, פינגווין, תרקוד!" "תראו אותי, יש לי פינגווין על הראש!" "מגרד לי בגב, זרוק אלי את הפינגווין" וכך הלאה). לכן רק דמיינתי שאני מחבק את פיטר הצפרדע, שבאמת מגיע לו חיבוק כי הוא לוחם כה אמיץ בפשע. באמצע החיבוק הגיעה לי ההארה. לפתע ידעתי מה אני צריך לעשות כדי למלא את חיי בתוכן הנחוץ להם:
אני אלך ללמוד באוניברסיטה!
זה כל כך ברור! אני אלמד באונברסיטה דברים מעניינים מאד, ואז אסיים ויהיה לי תואר שפנחס יוכל לתלות על הקיר, וכולם יבואו וישאלו אותי שאלות על תחום ההתמחות החדש שלי, ואני אעזור לכולם ואגבה מהם תעריף נמוך והוגן. כמה פשוט!
ארזתי את חפצי, חמקתי החוצה מהדלת ופצחתי בנסיעה נלהבת בחזרה הביתה. בדרך התחלתי לתהות - בעצם איך אני אלמד? הרי לא מקבלים פינגווינים לאוניברסיטה בישראל עדיין. מה עושים? ואז נזכרתי במשהו שפנחס סיפר פעם לחבר שלו , כשהחבר גילה שהוא מתחיל לעשות דוקטורט. "מה החוכמה?" שאל פנחס "הרי יש אימרה במכון ויצמן, שאם תקשור חמור לעץ במכון, אחרי ארבע שנים גם לו יהיה דוקטורט". הידד!
עכשיו כל שנותר לי הוא למצוא חבל, ומיד אני אהפוך לדוקטור מדופלם! נשאר לי רק לבחור באיזה תחום. יש לכם רעיון לתחום שיתאים לי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
