אז הייתי בפולין וחזרתי... כתבתי כל יום ועכשיו אני מעלה את מה שכתבתי כאן....

תהנו...

14/3- שישה ימים לפני פולין, בבית:

פתאום זה כ"כ קרוב ומוחשי, זה ממש עוד מעט!

דיברנו על זה כ"כ הרבה וציפינו לזה, ועכשיו זה כבר עומד בפתח, המסע לפולין.

עולה בי השאלה: "ומה אחר כך?" מה יהיה אחרי שנחזר מפולין? ימי שלישי פנויים, להחזיר לחברים את כל הציוד שלווינו מהם, לחוות את הרגשות מחדש בטקס יום השואה. ואיך נרגיש? איך אני ארגיש? האם אני אשתנה אחרי המסע לפולין? האם אני אראה את החיים בצורה שונה? לכל השאלות האלה אין תשובה. נדע כשנחזור.

20/3- מטוס "ארקיע" בדרך לקטוביץ', פולין:

בטעות עלינו על טיסה לפולין.... יש תחושה של טיול שנתי.... ילדים עושים בלאגן במטוס, לא מחכים למעבר השירות... וכמובן האוכל מגעיל אש!

אני יושבת בין איילת ללימור, נדפקתי באמצע וגם על הכנף של המטוב...

לא בא לי לישון, יש יותר מידי רעש... יהיה בסדר, מקסימום נישן באוטובוס.

אני כל הזמן מתה להשתין! מה אני יעשה באוטובוס כשיש עצירה פעם בשעתיים אולי?! נחיה ונראה. עוד כשעה וחצי נוחתים.

באוטובוס 1 אילן מדבר וכל התלמידים בשקט... בשלב מסויים כולם כבר נרדמים. יש שקט מופתי באוטובוס!

מגיעים לרובע היהודי בקראקוב. כ"כ הרבה חנויות יהודיות וכתובות יהודיות ובתי כנסת יהודיים, קשה להאמין שכמעט ואים כאן יהודים.

מגיעים לגטו קראקוב. לא נכנסנו לגטו עצמו כי אין מה לראות שם אבל היינו ממש מול הגטו, בכיכר שבה יש סוג של מצבות זיכרון לזכר אנשי הגטו שניספו, כיסאות ריקים מופנים חלק לכיוון הגטו ולחק לכיוון מחנה הריכוז פלאשוב שבו לא הספקנו לבקר בגלל רדת החשכה.

בסוף ראינו את בית החרושת של שינדלר, וכל הסרט "רשימת שינדלר" רץ לי שוב מול העיניים, רק הפעם במקום האמיתי.

באוטובוס למלון הייתה שמחה וצהלה, והאמת שאני עדיין לא מרגישה בפולין. הערב אני אפגוש את אמא שוב. (הערה: אמא נסעה איתי לפולין אבל לא הייתה איתי באוטובוס..)

21/3-היום השני למסע לפולין:

השכמה ב-5:30 בבוקר! מה זה פה?? בצפר?? ההרגשה דומה.... יורד שלג!!!

שעה ורבע נסיעה לאושוויץ. הכניסה המפורסמת "העבודה משחררת". תמיד רואים את זה בתמונות של אנשיםשחזר מפולין או ביד ושם, ולפעמים גם בספרי הלימוד. הפעם זה כ"כ מוחשי ואמיתי.

ביקרנו בין הבלוקים השונים שיש בהם תמונות וחלונות ראווה עם שיער גזוז שדהה ונעשה אפור עם השנים שעברו, מזוודות, נעליים, נעלי ילדים ותינוקות, ובגדי תינוקות.

אין קרא לנו סיפור על נערה בת 17 עם שיער בלונדיני ארוך ומתולתל שגוזרים לה אותו. בקטע הזה בכיתי אבל "מהסיבה הלא נכונה"- נזכרתי שמחר ניל, אח שלי שאני אוהבת כ"כ, הולך להסתפר ולגזור את התלתלים הבלונדיניים המדהימים שלו. אני יודעת שיש הבדל ענק בין הסיפור לבין ניל, ואני יודעת שניל רוצה להסתפר והשנערה בסיפור הסתפרה בכפייה, אבל עדיין קשה לי להפריד בין הדברים, פשוט חבל לי כ"כ על השיער היפה שלו.

ראינו גם את משרפה 1 שנשארה עומדת. היה קר.

מאושוויץ נסענו כמה דקות לבירקנאו, שזה למעשה אושוויץ 2.

שוב הכניסה המפוארת, הבניין הגדול עם מסילות הרכבת שעוברות מתחת לגשר הבניין.

ההליכה על פסי הרכבת נראיתה לי הכרחים,  כאילו אני חייבת להרגיש ברגליים את הרכבות שעוברות.

עברנו ליד משרפות 2-5 אבל אין כ"כ מה לראות חוץ מהריסות. הכל צריך לדמיין.

נהיה עוד יותר קר. אוטובוס 3 עשו טקס מרגש אבל כל הזמן עברו אנשים ולא יכולתי להתרכז ולהתחבר לטקס.

מתגעגעת הביתה הכי הרבה בעולם.

יומיים ראשונים נכתבו... צפו להמשך.... =]]