כתבתי פה שנה וחצי כמעט.
ו, עברתי המון, עם המקום הזה.
12 בלוגים, שחלקם היו יותר אישיים, וחלקם פשוט בשביל הכיף שבכתיבה.
אבל, זה החלק היותר שולי בעיניי. הכרתי כאן המון אנשים. שחלקם הפכו לחלק מהמציאות היומיומית שלי.
ואני כלכך מאושרת, על כל אחד ואחת.
אז, די, מיציתי. אפילו כשסגרתי את הקודם, אמרתי לתום שאני באמת לא צריכה יותר.
בכלל, כשאני לא כותבת בשביל רייטינג, הכתיבה שלי איומה.
והיו פה חודשים של 2000 כניסות, והייתה לי תקופה של 40 מנויים, והמון פוסטים של מספר תגובות תלת ספרתי.
והתקופה הזו עברה, ו, הא, קטעים, הרבה יותר נחמד לי ככה.
אז הנה, עכשיו אני מגרדת בקושי את ה10 כניסות ליום. וזה נפלא מבחינתי. הבלוג הפך להיות עיסוק הרבה פחות אובססיבי.
אני לא באמת כותבת מה אני מרגישה, אני לא באמת כותבת בדיוק מה שקורה.
אני מניחה שזה קורה לכל בלוגר, ש, מנפחים קצת את הדברים, פשוט שייראה יותר מיוחד.
ואם לרגע חשבתם שאני בנאדם נורא מיוחד, וציני, ומצחיק, וחכם,
אז טעיתם בגדול. כי אני אני, ואני אפילו קצת מתביישת בזה. ואני לא מיוחדת, אני מוזרה. ואני לא צינית, אני דובונית-אכפת-לי בגרסא אנושית. ואני לא מצחיקה, בטח לא מישהו שהוא לא אני. ו, חכמה? פחחחח. אל תתנו לדברים כמו בראילן להטעות אתכם.
ומה אני באה להגיד בזה?
ביד.
ו,
שהבלוג קצת הפך אותי להיות דברים שאני לא. קצת שינה אותי, והפך אותי מ'סתם אחת' בעיניי רבים, למישהי שאנשים שמעולם לא פגשו אותה מתעניינים בחיים שלה, שהם לא בדיוק החיים שלה, הם החיים שלה עם קצת שינויים. P:
אני לא אומרת ששיקרתי. פשוט קצת הגזמתי בתיאורים, כן? אני לא משקרת לכם, אעאע, צאו מזה!, וזה הגיע לרמות של שכנוע עצמי.
אז, אני לא באמת צריכה אתזה.
אם תאהבו אותי ככה, מה טוב. ואם לא, אז, היה נעים להכיר, יש המון אנשים נהדרים שהם בדיוק מה שחשבתם שאני. אני יכולה גם לשלוח לכם רשימה אם תרצו. וכתובות. וטלפונים.
היה נחמד, ונהדר, ובאמת שהגיע הזמן ללכת.
אולי אני אחזיר את הבלוג ההוא, כי אותו הכי אהבתי, וכי, זיבי, חבל על הפרו.
3> כלכך, ותמיד, והמון.
לירון. או זאתי. או ליsmile. או ל.
שמעכשיו תחזור להיות קצת לירון, וקצת פחות כל השאר.
אלעד, השמשתמש זה lmd, והסיסמא אותודבר. קח אותו בחזרה, ותשנה את המייל, ושוב, תודה :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
