היא בדרך כלל עסוקה, תמיד יש מה לעשות, אם זה לא זרם לקוחות רציף, או סתם יום סידורים (מניקור פדיקור תסרוקת וכו' - בחורה צריכה להישאר משופצרת), תמיד יש מה לעשות ולאן ללכת. אך בלילה הספציפי הזה היצאנית מצאה את עצמה בודדה ומחפשת. אחרי מה מחפשת? מי יודע? היא הייתה על ספינת תענוגות ששטה בים התיכון לאיטה - אך שום תענוגות לא נראו בשטח. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ואיש לא היה על הסיפון מלבד מלח בודד על עמדת התצפית. היא שרקה לו "היי בחור" והוא הביט למטה אליה מהתצפית, והיא לבשה מחוך שחור עם גרבוני רשת וביריות "בחורה כלבבי" הוא מלמל, "אני במשמרת" הוסיף ונאנח בעצב "אולי אחר כך" "מה אחר כך..." מלמלה יצאנית, סבה על עקביה וירדה לקומת המגורים. היא עצרה מול הדלת הראשונה במסדרון, ליפפה את ידה סביב ידית הנחושת ודחפה בחוזקה פנימה זורקת גם חיוך מזהיר."רוצים חברה?" היא הפתיעה משפחה מרובת ילדים (משהו כמו שבעה או שמונה) שישבה צפופה על ספה אחת וראתה טלוויזיה, כל העיניים הוסבו אליה והייתה דממה. עשרת הילדים (האם הם התרבו?) הביטו זה בזה בפליאה. היצאנית סגרה את הדלת בחיוך מתנצל, משאירה את ההורים המופתעים ועשרים ילדיהם מאחור. היא המשיכה הלאה, מלטפת בידה את קירות הקטיפה שחיברו בין דלת לדלת ופתחה את השנייה, בפחות התלהבות אך עם חיוך מזהיר לא פחות. עמד שם איש קטן בחדר ריק, לבוש בטוקסידו ולצידו עמד פינגווין, שניהם הביטו בה בפליאה "מי את?" דרש הבחור (או שמא היה זה הפינגווין?) היא הביטה בשניהם, בכל מקרה נראה היה שלא האיש ולא הפינגווין היו מעוניינים בנוכחותה. היא המשיכה הלאה. פותחת שוב דלת, הפעם עם חיוך מזהיר פחות "מישהו מחפש חברה?" היא פתחה דלת לחדר מיטות שהיה ברור בו עפ"י התגפפויות כאלו וכאלו מבעד לסדינים שחברה נוספת לא הייתה נחוצה. בדלת הבאה היא החליטה שזו הדלת היא פתחה בביטחון ונתקלה בשולחן קטן בחדר אפוף עשן בו אנשים שיחקו קלפים, איש מוזר בחליפה סגולה ושיער ירוק ניגש אליה, היה לו איפור על כל הפרצוף - יותר ממנה - וחיוך גדול מרוח באודם. "תראי חמודה, אנחנו מעריכים את ההצעה אבל לא כרגע" הוא סגר את הדלת בנימוס והיא נשארה בחוץ. "אני לא מבינה" היא אמרה בקול. אולי זה סוג של מחלת ים מוזרה, ממתי אנשים לא רוצים בחברתי? אצלי באים מכל קצוות העיר! עכשיו היא רקעה ברגלה והחלה לפתוח דלתות בזו אחר זו, עברה את כל דלתות האורחים, כולם כבר היו מסודרים איכשהו, היא הגיעה לחדר הדוודים החם והלח שבו אנשים בכלל צעקו עליה שהיא לא אמורה להיות שם. בסוף היא הגיעה לחדר קטן בירכתי הספינה, החיוך כבר בקושי הזהיר, בגרביון הייתה רכבת ואחת הביריות נעלמה.. היא פתחה את הדלת וגילתה שורה כסאות ארוכה. בכל אחד מהכיסאות ישבה יצאנית עם מחוך שחור, גרביון רשת קרוע מעט וביריה יחידה. אבל לכולן היה חיוך מזהיר כשנכנסה "בואי" אמרה זו שישבה בקצה הרחוק "יש פה עוד מקום".

"אלקובים נתן ואלקובים לקח - יהי שם אלקובים מבורך"