יום מספר: 36

לא כיף לי.

עגום מבולבל ומציק. למה גברים לא יכולים להיות פשוט גברים? למה אנחנו אלה שכביכול משחקות משחקים? נשים לא משחקות, נשים יודעות בדיוק מה הן רוצות מעצמן - ומאחרים. אנחנו פשוט לא יכולות לומר את זה בקול רם כל הזמן כי זה לא תמיד מתאים. זה מתנגש, זה חסר טקט, זה מעיק.

פחד ממחויבות.. איזה בולשיט. אני יכולה להעביר קורס בפחד ממחויבות.. אין כזה דבר פחד ממחויבות - יש רצון לזיין. תכלס זה מה שמפחיד אותנו - שלא נזיין מספיק. זה מה שמוציא אותנו בשישי בלילה מהבית וגורם לנו לשים בושם במקומות כמו מאחורי האוזן שלשם מעט מאוד אנשים מגיעים. זה מה שגורר אותנו לחדר כושר ולחנויות בגדים ונעליים. אוקיי נכון יש את הרצון הזה להיות בקשר אבל בינינו - כמה כבר אפשר להתכרבל עם בנאדם??

אז בסדר, אני מקבלת את הרצון הזה, זה טבעי ,זה הגיוני, זה חייתי, זה אנושי, אבל רבאק מי ביקש להגדיר? אני יכולה להמשיך יפה מאוד בלי זה... אז אם כבר נכנסנו בעובי הקורה - לפחות כמו שצריך לא כמו ילדים. אני מרגישה כמו בת 16 כשהייתי צריכה לזרוק את הבחור הראשון שיצאתי איתו ברצינות ועשיתי את זה ע"י סינון מתמיד של שיחות טלפון וסמסים... זו בגרות? באמת... וזה מכעיס אותי, למה אני צריכה לסבול את זה? אני?? אנוכי?!?! שבחיים שלי לא בכיתי על בחור או התעצבנתי עליו או חיכיתי ליד הטלפון, מה לעזאזל?? אוקיי אז נכון, ב30 ימים הראשונים- ריחפתי, אבל מאז - זו הייתה ירידה תלולה ומתמדת... ואני לא בנאדם אופטימי מלכתחילה בכל הנוגע לשטויות האלה... אני לא בחורה כזאת, אני לא מוכנה להגדיר את עצמי כבחורה כזו ואם אני לא אחזור לעצמי בקרוב - אני אצטרך לנקוט בצעדים קיצוניים.

עד העונג הבא...