החיים כבית

על הצג הופיעה הודעה קצרה מאמא:" הגיעה מעטפה חומה גדולה מ"עם עובד" מתגעגעת. מתי את באה הביתה?"

שיט חשבתי. אני לא באה הביתה אף פעם. אני כישלון.מעטפה חומה גדולה מעם עובד זה אומר שהם דחו את הכתב יד שלי. 

ואבא יחייך ויגיד "לא נורא" ובלב שלו יחשוב שזה נורא. זה באמת נורא. אני בת 29. מאז שאני בת 9 אני אומרת שאני אהיה סופרת ואגור בנהריה. החלק של הלגור בנהריה באמת לא מבאס אותי אבל ההכרה שאני לא אהיה סופרת...

אח שלי מתחתן בשבוע הבא. אמא שלי מספרת לכל האורחים בחתונה שלו כבר שנים בערך, שאני עובדת על ספר. 

כן סיימתי ללמוד ועכשיו אני עובדת על ספר ונפגשת עם מו"לים כל שבוע. 

כאילו זה הם שדואגים לי ולא היא. האמת, שהיא אפילו לא דואגת לי היא דואגת לירושה שהיא לא תשאיר לנו כי אני מכרסמת לה את החסכונות לאט ובעקביות.

וכולם אחרי החופה יחבקו וינשקו אותי ויגידו "בקרוב אצלך". וזה לא בקרוב וזה לא אצלי. הוא אחי הקטן, איזו השפלה. 

אני לא מביאה אף אחד. את מי אני אביא? מאיה מביאה את ה-7 חברות מהגן -דרך היסודי -דרך החטיבה- דרך התיכון- דרך הצבא -שלה. כולן נראות אותו דבר. בטח ילבשו את אותה שמלה. פתאטי. אבל לא פתאטי כמוני עם האדומה והגב הפתוח. מה חשבתי לעצמי? שאני אחת מהן.

איפה נעלמו באמת 7 שנים.

ועקבים. שונאת עקבים. 

כבר 6 ורבע, כדאי שאני אעשה עם עצמי משהו. אני יושבת כאן בסלון כבר כל היום. עוברת שמלה אחרי שמלה באינטרנט למרות שברור שאני לא אקנה, כי אני אוהבת למדוד.

לא קוראת חדשות, לא מאמרים על ספרות, לא צורכת שום תוכן רלוונטי. רק קפיטליזם. רק פרסומות וייצוגים של המציאות. 

אני בעצם לא פה. בעולם מקביל אפשרי אני בת 22 על חוף בג'מאיקה שותה מרגריטה. אני לא יודעת אם הם שותים שם מרגריטה, זה מה שאני שותה שם. בעולם מקביל אחר אני אמא לארבעה ילדים. 

בעולם מקביל אחר, אני בכלל לא נולדתי.