הייתי פותחת את החלון ונפעמת מהשקט והיופי של מקום שיכול כל כך להעיק בשלבים מסויימים של החיים או של היום.

הייתי פותחת את החלון רק כדי שהאור יכנס ויאיר אותי מהתרדמת צהריים הזאת שהתרתי לעצמי פעם יחידה בשנה (פעם יחידה ללא רגשות אשמה).

הייתי פותחת את החלון ומתנצלת בפני עצמי ובפני האנשים שסובבים אותי שאני חונקת אותם מציפייה דרישות ולחץ ולא יודעת לקחת דברים בפרופורציה הנכונה.

בפרופורציה הזאת- שקט רוגע זרימה חופשית של אוויר.

אוויר שהתקשתי לנשום ברוב טיפשותי בלי לדאוג או לשפר או להתפלץ מטימטומם של בני האדם. אטימות. גם שלי.

בכל מקרה, שורה תחתונה

חרטה רצח טוב

עם אובדן המטרה מגיע החופש הבלתי רצוני הזה שמקיף אותך בכל רגע נתון וגם אם נורא תרצה שום דבר לא יכול להיות כל כך משמעותי או טרגי, לשום דבר אין את תופעת הלוואי של להחסיר שעות שינה להתעצבן על אנשים שאני בעצם מאוד אוהבת או התאכזב ולהתייאש מעצמי. אולי חוץ מהניסיונות להרזות- אבל זה לא מחזיר את השלווה ליום כיפור. לצום זה בכלל לא מרזה ולא בריא ולא עושה לי טוב לשקיות השחורות מתחת לעיניים.

סתם יום לא ממצה

פונפונים לשמיכת פליז

קערת קורנפלקס ובננה

מועדון קרב

נשיקה בלי לצחצח שיניים

צימאון

חוסר סדר וחוסר תקשורת.

נחמד? מאוד. אבל צריך למצוא יום מיוחד אחר.