בבין לבין יש אושר בלתי ניתן להסברה שנובע בוודאי מתחושת הקלילות שמתלווה לחוסר האחריות, חוסר הדאגות (ובשפת בני האדם, הת"ש המטורף). ולצד האושר הזה אני חייבת לשמר על גחלת קטנה את הפחד שעומד להגיע לשיאו ממש בשבוע הקרוב, מהמבחן הגדול. לא זה שניתן בו ציון יום למחרת הבדיקה, זה שאני אתן בו לעצמי ציונים קטנים בדרך ואניח לי פתקים בשביליו רק כדי להביט לאחור בתם תקופה שאיש אינו יודע כמה זמן תמשך ואלקה את עצמי על כל טעות שעשיתי בדרך, על כל חישוב לא נכון, על כל פאק מולד שבא לידי ביטוי בעבודה וכמו שאני מכירה את עצמי זה עלול להימשך לנצח.

אני אוהבת להתבגר. גם פיזית. זה נחמד. זה בסדר. אני מקבלת את זה בהבנה, תמיד הייתי קצת זקנה מדי בשביל גיל הטיפש-עשרה. השאלה היא מתי ההתבגרות באה לידי ביטוי גם במתודה המוגדרת כברירת מחדל להתמודד עם מצבי לחץ, עם שינויים, עם ביקורת עצמית, עם תחרותיות ובעצם עם כל דבר שאני סולדת ממנו מינקות.

טוב לי ורע לי כרגיל.

כרגיל, יותר טוב!

אוהבת.