הייתי בת 16 ולא עבדתי מעולם. אחר-צהריים אחד, בקיץ של 2008, אמא שלי נכנסה הביתה עם פתק ביד וחיוך על פניה- ״נעם, מצאתי אחלה עבודה בשבילך. פעמיים-שלוש בשבוע צריך איש מבוגר בטבעון עזרה עם המחשב. זה בדיוק בשבילך!״

וכך היה, פעמיים ולפעמים שלוש פעמים בשבוע הייתי יושבת על כיסא בביתו של זלמן, מול מחשב, וזלמן על-ידי.

זלמן היה מה שניתן לקרוא ״אמן״, וגם כשחצה בכמה שנים את גיל 80 הרגיש צורך לפזר את יצירותיו בעולם, לנהל דיונים פילוסופיים יותר ופילוסופיים פחות בפורומי סופרים, ציירים, וסתם אנשים עם דעה. וכאילו שבאינטרנט זה לא מספיק - במהלך שעות העבודה שלי אצלו היה מספר לי על סיפורים על חייו, על יצירותיו השונות, ואם זכרוני אינו מטעני אפילו קיבלתי ספר במתנה.

עד מהרה הרגשתי שקיבלתי סבא חדש, כזה שמעולם לא באמת היה לי. אמי ואני היינו נרגשות! אחרי כל פגישה הייתי מספרת לה באושר מה הדבר החדש שחלק איתי. התחברתי אליו, הרגשתי בטוחה אצלו, נהנתי לעבוד אצלו, ואולי יותר מהכל פשוט סמכתי עליו.

לכן לא הרשתי לעצמי להתעסק בשאלות מטופשות כמו- למה אשתו אף פעם לא בבית כשאני פה, או- למה הוא תמיד לובש רק גופיה ובוקסר על ידי. לא נתתי למוח להתעמק בזוטות.

גם כשהתחיל לשאול אותי ״למה בחורה יפה כמוך לובשת חולצות סגורות כל כך״ החלטתי שלא להתרגש מהעניין. לא התחשק לי להסביר לו שאני סוג של טום-בוי, שכל חיי חלמתי להיות בן, שמה שהוא רואה כרגע- זה הלבוש החשוף ביותר שלבשתי בשנים האחרונות. החלטתי לחייך למשמע המחמאה ״בחורה יפה״ ולא להתעסק יותר מידי ברבדים אחרים.

בגלל זה התעצבתי אפילו יותר בפעם הראשונה שנישק אותי.

סיימתי עוד שעת עבודה אצלו, אני חושבת שזה היה השבוע השלישי מאז הכרתיו, עמדנו מחוץ לדירתו כשהחמיא לי פעם נוספת ״את נפלאה!״, תפס את ראשי והצמיד את שפתיו לשלי.

הייתי בת 16, ובדיוק נפרדתי מהחבר הראשון שלי.

הייתי בת 16 כשזלמן, קשיש בן יותר מ80, החליט לנשק אותי לראשונה.

לא הבנתי - לא תפסתי - מה קורה. רצתי הביתה ונכנסתי לשירותים, שטפתי את השפתיים עם סבון ובכיתי. נגעלתי ובכיתי. נפגעתי עמוקות. ובכיתי.

ולמרות זאת חזרתי אליו שוב. אני חושבת שרציתי להאמין שזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא יעשה דבר כזה. בעיקר רציתי להאמין שבפעם הבאה שזה יקרה- אהיה חזקה מספיק בנפשי כדי לעצור אותו.

כמובן שטעיתי, והוא נישק אותי שוב. רק בפעם השלישית שזה קרה הצלחתי להוציא מפי בקשה שיפסיק.

אני לא זוכרת מה אמרתי, אני רק זוכרת שמעולם לא הצלחתי להסתכל עליו בעיניים שוב, או בכלל בפנים שלו. מהאדם המקסים ביותר שהכרתי- הפך להיות יותר דוחה משקית זבל שנשארה שבוע בפח.

אני רוצה להאמין שלקחו לי רק עוד 3 מפגשים מהפעם הראשונה שנישק אותי, שנדרשו עוד לכל היותר 2 נשיקות מאז שביקשתי שיפסיק, עד שהחלטתי להביא סוף לסיוט הזה.

נסעתי ברכב עם אמא שלי, חזרנו מחיפה, אני זוכרת שישבתי במושב האחורי. כמעט הגענו לטבעון והחלטתי מבעוד מועד שאספר לה לפני שנגיע הביתה. בתחושה מעורבת של כאב ובושה סיפרתי לאמא שלי על מה שקרה. ומאז לא ראיתי את פניו יותר.

לאנשים יש נטיה להאמין שיש להם כוחות נסתרים שאפילו הם אינם מודעים להם.

לכן לא מפליא שהרגשתי כמו מכשפה כשחזרתי מטיול בגואטמלה, בו לראשונה בחיי סלחתי לזלמן ולעצמי, רק כדי להתקל מספר שבועות לאחר מכן במודעת הפטירה שלו.