בחייאת ראבק

בפתק היה רשום:

"אמא ואבא היקרים,

אני יודע שאיכזבתי אתכם כשאיבדתי את הטבעת שסימלה את אהבתכם הניצחית.

העדפתי לתת אותה למישהי שפחדה לחוות את אשר חוויתם זה מכבר.

היא לא בטוחה בעצמה,לא בטוחה במי שהיא,אני חייב לעזור לה.

אני יודע בתוך תוכי שזאת לא היתה טעות,אך אני בכול זאת מצטער.

אם מישהו קורה את זה אני כניראה כבר לא כאן.

אני מקווה שאת קוראת את זה.

כן את..המהססת

אל תישאלי איך ולמה

פשוט תקחי אותה

כשיגיע הזמן"

בכנות,לא הבנתי דבר,כולך כך פחדתי בלי לדעת מימה,אולי מהאמת הכתובה.

עוד לפני שהספקתי להתעמק בפתק,נרדמתי ונסחפתי אל תוך הדימיון שלא איחר לבוא.

כשפקחתי את עיניי הבנתי הכול.

זה הילד האדום,אבל מה הוא ניסה להגיד לי?

ואיך הוא יודע על אהובי?

ועוד לפני שהספקתי לשאול עוד שאלה הרופא נכנס ובישר לי שאוכל להשתחרר מייד.

את האמת,לא רציתי לעזוב,הרגשתי שפה אהייה בטוחה מאשר בחוץ עם לירון עם הבעיות שלא יפתרו אם לא אתמודד עם הפחד. יצאתי,מהורהרת מעט,לפתע הגיחה דמות בעלת הילה זוהרת,לבנה שזרעה טוהר והעירה את הרחוב החשוך.

ובהבזק השניה,התעופפה לה מעלה מעלה אל מקומה.

את הטבעת,כבר לא זכרתי.

החלטתי להתקשר,והפעם,להתמודד.

"הלו"

-"הלו.."

"לירון?"

-"כן,מי זאת.."

"טל"

"הפרעתי לך באמצע חלום?"

-"לא הפרעת,הגשמת אותו".

-סוף-