בחייאת ראבק

כ"כ אוהבת אותו...

אני לא מצליחה לתאר כמה אפשר לאהוב את הבן אדם הזה...

זה כאילו שהגורל בחר בו,לבוא ולתפור לי את כול החתכים שאי פעם נגרמו על ידי.

לתקן אותי כאילו הייתי פגה בייצור ובלעדיו הייתי כבר נזרקת לזבל,איפה שכול שאר האנשים שלא הצליחו אי פעם להבין מה לא עשו נכון,נמצאים שם,לתמיד,כי משם לא ניראה לי שמישהו יצא. זה כמו לרוץ בעלייה בשיא הקיץ כנגד כול הסיכויים.

אז יש לי אותו עכשיו,אבל עדיין לא את כול כולו,עדיין חסר לי להרגיש אותו דרך העיניים שלו,שמביטות בי ואת התחושה הזאת שהוא נמצא לידי,אפילו טפיחה קלה של כריות אצבעותיו הנוגעות בידי,הולכות לאיבוד אבל לי כאילו לא איכפת,רק שימשיך ככה הכי בטוח,כמעט.

לדבר איתו זאת תרופה בפני עצמה,כמו סם שחייב לקחת,לדבר איתו זה כמו להשתכר כשהשמים כבר הלכו לישון.

אבל הוא לא יודע את זה,זה חלק מהכאב האין סופי שאני תמיד נותנת לו חלק בי,כאילו נועדנו זה לזו ולעולם לא ניפרד.

אולי בבוא הזמן אספר לו כמה מקום השארתי לו בלב,לבנתיים עד שיבוא וישאר שם,כי הוא יודע,יודע שאף אחד לא יכנס לשם מלבדו הוא רק לא מאמין,הוא עוד יאמין.