בחייאת ראבק

איך זה שהשקט כ"כ צורם לי באוזניים

אני שונאת לעמוד במקום

או לרוץ בלי רגליים

לספור את הדקות

לחכות

לחבק כרית מלאה אויר

למכור לעצמי אשליה

לאכול כדי להתמלאות

כי אני בסך הכול בלון

עפה בלי מטרה

ותמיד כשהכול ניראה יותר טוב

ואני למעלה

תמיד יהיה משהו שיפוצץ את הכול

הרי בסופו של דבר כולנו נמות

אבל כמו כול בלון שמתפוצץ

אולי האויר יצא

אולי היא יצאה

אבל נשאר פה משהו

שימשיך אותו

או

אותה.