בחייאת ראבק

חיבלתי באישיות שלי,

הרסתי אותה ומעכשיו נשאתי את שבריה בתוכי

כך שכול תזוזה טובה הובילה לחתך,לכאב.

וכך זה היה,במן מעגליות שכזו,כאב ואז אושר רגעי שמוביל לכאב.

ככול שזרמו להם הימים כך הייתי משוכנעת יותר ויותר שהכאב

 הוא חלק בלתי נפרד ממני ומי שייקח לי אותו,ייקח את נשמתי שלי.

בכול יום נאבקתי,

כול כך רציתי לקבל את הכאב בתוכי אבל שאר הגוף דחה אותו.

לא ראיתי,לא ראיתי מה שעמד מולי כול כך קרוב,אני פוגעת בעצמי.

אמא אף פעם לא הבינה למה אני לא מדברת הרבה,תמיד הייתי בוהה בחלל,

במבט של "את לא רואה-את מה שאני כן"

בתוכי כול כך רציתי יחס,רציתי שיביטו בפנים,שישמעו את זעקותיי אבל זה לא קרה

,אז השתוללתי פרצתי בזעם שאף אחד לא הצליח להבין,

אני נעלמת.

אז אמא,אמא הייתה מרביצה.

היא לא הבינה איפה הטעות,

מה עשתה לא נכון,היא כעסה על עצמה-היא כעסה עליי.

הפכתי ליצור,דחיתי אנשים בלי לדעת זאת אפילו,

כול כך רציתי מגע,חום אנושי אבל במקום שאבתי כאב,שנאה.

התמלאתי שנאה כי ראיתי את ההתרחקות ממני,

את הרתיעה. כבר לא משכתי איש,הייתי כבויה.

ומאותו רגע שהעיניים כבו,הגוף קרס וכול איבר משך בדרכו שלו.

התחלתי לחתוך.

אהבתי את זה,אהבתי את ההרגשה הזאת,

אהבתי להרגיש פתאום זה היה חדש לי.

והדם שנצנץ אל מול עיניי הדומעות כול כך,

סנוור אותי,הרגיע,לחש "תמשיכי".

ומעתה הן רק השחיתו,הידיים,

שפכו נהרות של דמים והכאב הרגיש מנוצח.

אף אחד לא הבין את זה,

לא הבין איך יד תפגע ביד השנייה המחוברת אל אותו הגוף!

וכמה שהן ניסו להצטדק,הידיים,רק הים הבין בעודו מכה בחוף.

יום אחד,הרגשתי מוכנה לעבור למקום אחר,מקום חדש,טהור.

אבל לא ראיתי שהבעיה היא בי,

לא במקום בו אני נמצאת,טיפשות,טיפשות.

אבל כמו שהזכרתי,הבדידות הובילה לפחד,פחדתי.

גם למוות יש חוקים משלו,

ומי שרוצה אותו צריך אומץ כי אי אפשר סתם כך לקרוא לו בשמו.

"והעיניים כבו

והידיים יבשו

השפתיים לחשו

והמוות ששרר בה

לא הכה,לא הכה

רק נשק לה"

הנחתי למוות,הוא טרוד מידי,הוא מפחיד מידי.

כשאני חושבת על זה,מעולם לא הייתי ילדה.

כלומר הייתי,אבל היה שלב שקפצתי הישר אל אחרית הימים.

לא עוד תמימה,לא עוד שמחה.

כך כולם הכירו בי,כדיכאונית ומשם לא הניחו לי המחשבות רק הכו בי,כישלונות,כישלון,

נכשלתי.

"שקעת באמבט,והזרמים רק זרקו נשמתך אל מעמקי השאול."