בחייאת ראבק

את יודעת שהוא יבוא,למעשה,את מרגישה אותו,פה.

והמחשבות על לברוח גורמות לך להרגיש כאילו עצרת באמצע סרט,בלי לראות את הסוף.

גם אחרי המוות השעון מתקתק,אולי מוטב לעצור אותו עכשיו בשביל ההרגשה שלאנשים איכפת.

את לא יודעת מתי בדיוק תפגשו,

לא דיברת איתו זמן רב,16 שנה,עוד כשהוא הביא אותך לכול הטרוף הזה.

את יודעת שכשתיפגשו,זאת תהיה הפגישה האחרונה,השמלה האחרונה,הבושם האחרון,הנעל האחרונה שאולי תישמע בדרכך כסמל.

אנשים תמיד אמרו לך,נצלי את הזמן שהוא עדיין לא בא,תכירי אנשים תצאי,תבלי.

אבל את,היית שקועה מידי במחשבה על הפגישה המיוחלת.

וכול יום שעובר,זה רק התגבר,חיית את אותו יום זה שנים בלי למצמץ.

את נמהרת,רוצה להגיע לסוף,בלי אבנים טובות בדרך שאולי יראו כמכשול אך לעתיד יהיו מנורות שיאירו את מחשבותיך.

הוא עדיין לא בא,קשה לך לחכות למישהו בלי לשמוע ממנו,לגעת בעולמו,להריח את ריחו.

ידעת שטפטוף מדמך על סכין ישמע כדמעותיך ,אולי עכשיו הוא יגיע.

אך גם אם נכחת באותו מעשה, רוחך דואה כמו אל חלונות פתוחים מתוך בית הפחדים שלך.

את מפחדת.

והוא הריח את זה כמו את הדם שהזלת משפתותיך.

אבל עדיין,לא בא.

ושוב את מתאכזבת,שוב רגשות אשמה,שוב בושה,שוב ספקות עולות כמו אדים ממעלה הקדרה,המחשבה הרותחת.

כול כך רצית אותו,

אבל יותר מכול פחדת שכול העסק יצליח.

עד היום את תוהה,

זה רק עניין של זמן עד שיגיע,

המוות.