בחייאת ראבק

הכול ארוז

והידיות מכאיבות לי בידיים

גורמות לי לדמם

עכשיו אני בבית.

ואיפה הבית שאלתי את אמא

אבל היא לא ידעה לענות לי

או שלא ידעתי להקשיב לה

זאת לא התשובה שחיפשתי.

אני על גג העולם

הנפש האבודה מתנפנפת

מכול מקום

עכשיו היא מעל כולם

במקום הכי בטוח.

אבל עדיין,

מחפשת בית

מקום שלה

ששייך רק לה

כמו הדם,

ושהדרכים אליו יהיו הכי טבעיות

כמו הסכין,

ושהשהות בו תיהיה מהנה

כמו כול חתך

בגופה

בגוף שלה.

כי היא אוהבת אותם

הם רק שלה-

לחשה להם.

אבל שניה לפני שהספיקה

להבין

צנחתי

מגג העולם

והדם שחתם על כול חלקה

והבית ניטז ונקבר וקבר

ואני

ואני בודדה,

שוב.