בחייאת ראבק

הינה עוד מישהו נפטר מסרטן..

זה מזכיר לי כמה סבתא שלי קרובה לשם...לסוף.

לפעמים אני חושבת שיש עוד זמן,

שאני סתם מודאגת.

אבל הפנים האכולות אומרות הכול.

לפעמים אני אומרת לעצמי שצריך להיות מציאותית

היא עוד מעט נופלת.

לפעמים עוברות לי מחשבות איך זה בלעדיה

ואיך מנצלים בכלל את הזמן הזה שהיא עוד כאן,

בערך.

הכי קשה לי להיות איתה

כי אני יודעת שאולי זאת הפעם האחרונה.

ותמיד כשהיא בוכה

אני בוכה

כי אני יודעת שהיא סתם סובלת.

תמיד כשכואב לה

אני מכאיבה לעצמי

למרות שאני יודעת שזה לא מתקרב

לכאב שלה.

תמיד הייתי חסר אונים ואגואיסטית

אבל עכשיו זה לא הזמן לרחמים עצמיים

אני יודעת שאתחרט על זה.

יהי שלום סבתא

בטרם עת.