בחייאת ראבק

אילו רק יכולתי לבכות..להוציא הכול פשוט,להשתחרר מכול הרגשות,לקחת יום חופש מהמחשבות.

ניתקתי אותך ממני,כי אני מציאותית.

ניתקתי חלק ממני ועכשיו אני ריקה.

אילו רק יכולתי למלא את הבטן,בכול דבר,גם אוכל....

אבל אין לך תחליף כך שהבטן תמשיך לקרקר,תמשיך לצעוק עד שהיא תקבל עוד ממך.

אילו רק הייתי אני,

אולי זה לא היה כואב כך בסופו של דבר.

אולי כך הייתי מפסיקה לפגוע באחרים ובגוף שלא שלי,בזהות שלא שלי.

אילו רק החתך היה יכול לתאר את עומק הכאב,

היית מצליח לתפור,לתפור הכול,לאחד את כול הרגשות,לתקן אותי.

אילו רק הייתי מצליחה לשמור את דמותך בזיכרון שלי ולשכוח את הרגשות אליך במקום.

אולי כך הייתי מצליחה לסלוח לעצמי.

אבל

זה לא יקרה.

לא כי אני קטנת אמונה

אלא בגלל שלעתיד יש עיניים

והיום בפעם הראשונה היה לי האומץ להביט בהן,להביט בהשתקפות שהייתה מולי כול הזמן.

עכשיו אני יודעת שלעבר יש עיניים שחורות,תמיד כשהבטתי לאחור ראיתי את הבאות.

עד שנשתכח,

נמלא את הכד השקוף בדמעות כדי לשמור כול רגע,לנצור כול הרגשה.

ורק כשנתפכח נבין שאין מה לראות יותר,חוץ מאת ההשתקפות של שנינו,החדשים.