בחייאת ראבק

נגשתי אל עץ שקוע

במחשבות שחזרו אל ליבו שוב ושוב

הם לא התכוונו ללכת

וגם אני לא

כי רק אני ידעתי את מה שמסתתר שם

מה מתכסה שם

והחיים משם לא ניראו יפים כול כך

ורק כשהנחתי למחשבות לצאת פתאום

גם הוא התחיל להשתחרר

ועלה ועלה

התיצב על אי שם

ועמד איתי על קצה של צוק

נתן לי חיבוק ונפרד

ונפלתי,הופלתי

כאבתי לבד

ברחתי מכול בסיס מבטיח

שבתי אל הרוח

שלקחה ממני

וגם אני לקחתי.

והאורות כבו,באי שם

לא עוד עצים

לא עוד מחשבות

לא עוד הנצחות של רגעים טובים

לפני רגעים שפחות.

אין לי יותר עץ

להישען עליו.