בחייאת ראבק

נשמתי הקטנה

חסומה בתוך

בועה שקופה

שבירה

חשופה.

והעולם ניראה משם כול כך

קטן

כי מה שיוצא משם

אלו רק טיפות של גאווה.

מטפטפות לאט

נופלות בכבדות

כאילו הגשם שבחוץ

ירד מתוכי

והכאב של השמים

שניהיו ריקים

עבר אל תוך

הריק שבי.

וכול מי שהביט

ראה רק דימעה

ואני ראיתי

את כול אחד בבועה משלו

בתוך דמעה משלו

רוצה רק לצאת ממנה

לפרוץ אותה

לשבור כול מכשול

גם את הבלתי ניראה.

ורק אני רוצה להישאר שם

מוגנת מכול המבטים

מכול ההשפלות

מכול דבר שהקטין אותי

יותר ממה שאני.

רק כך אוכל להיות חופשיה

בתוך הבועה שלי.