בחייאת ראבק

האצבעות רוקדות על המקלדת,כך נולדות להן מילים בקצב,בעצב.

היא כותבת לך מכתב כי היא יודעת שרק כך אפשר לדבר איתך ולהעביר לך את המילים שלה בלי שתתעלם.

ואז זה נהפך למלחמה,המילים שלה נגד האדישות שלך.

היא יודעת עליך דבר אחד,שאתה עדיין מרגיש אליה משהו וזה הופך אותה למנצחת,אבל גם לניצחון שלה אתה אדיש.

זאת הבריחה שלך,הבריחה שלה יותר מעודנת-היא שותקת.

ובגלל זה התחברתם מלכתחילה,שניכם בורחים בלי לדעת זאת בכלל,נפגשתם מהסיבות הלא נכונות.

היא יודעת שאתה בוגד בה,בעיניים אבל גם היא בוגדת,במחשבות.

אתם כול כך דומים,שזה מפחיד,כשאתם ביחד יש יותר מידי רע וכשאתם לחוד אתם כלום,שום דבר מיוחד.

היא כותבת וכותבת עד זוב דם,היא לא מוותרת כי זה הסיכוי היחיד שנותר כדי להציל משהו בקשר,כך לפחות היא חושבת אבל אתה יודע שגם עם המכתב לעולם לא תחזרו להיות כמו פעם,לעולם העכשיו לא יהיה כאתמול.

היא נחלשת,מתרוקנת מהחיים,נותר בה חלל עצום שלא ניתן למלא אותו,העולם הפסיד אותה כי רק המכתב נותר ממנה.

ועכשיו אתה שט על דמה וכאביה,פותח לאט את המכתב,הולך לאט עם המילים כאילו היא עוקבת אחרי קריאתך אך עדיין חלשה ואתה מאט את הקצב.

כול מילה שלה נחרטת,כול טיפטוף של דם ממנה יורד ממך עכשיו.

אתה בוכה עכשיו את הדמעות שלה,הדמעות שהיא תמיד שמרה כשרצתה ללכת כבר אבל עכשיו הן יוצאות בטיפות גדולות של כאב וקוברות את הייאוש תחתן מטביעות כול דרך מילוט.

עכשיו תורך להיות קורבן,

קורבן של אהבה.