בחייאת ראבק

דברים שניסתי להתעלם מהם ולדחוק אותם,מתחילים להראות שוב...

אפילו בחיוך הרחב ביותר שלי מלווה בעצב שנמצא עמוק בתוך הבטן,הוא כמו מחסום שעוצר אותי רגע לפני האושר.

משהו לא משתחרר אצלי עד הסוף אפילו עכשיו,אפילו כאן ביני לבין עצמי,משהו מסרב בתוקף לצאת ולי נמאס,נמאס מהמלחמות הפנימיות שמתנהלות אצלי אני רק נחלשת במקום להתחזק,אני נגמרת עוד לפני שהתחלתי לחיות.

אני יודעת שאני מוזרה,משהו דפוק אצלי,שמישהו יעיר אותי כבר ויוציא אותי מהאדישות הזאת,אני חייבת לעשות משהו עם זה,אי אפשר להמשיך לחיות ככה,זה פשוט הופך את היומיום שלי להשרדות נפשית וכול יום כזה מרסק אותי ומשאיר לי צלקת,עוד שיכבה למחסום הזה שתמיד נמצא שם.

אם הייתה לי בחירה בין לחיות את החיים ככה או לא לחיות בכלל,הייתי בוחרת לא לחיות כול כול שניה שעוברת אני מקללת את היום בו נולדתי וסופרת עד ליום שכבר לא אהיה בשביל לסבול.