בחייאת ראבק

נמאס לי מכול המחשבות האלה...

אני פשוט מבינה שמשהו לא בסדר איתי..בהתחלה האשמתי את הבצפר שאני נמצאת בו ואז כול הרגשות האלו היו גם בסביבת המשפחה שלי וחברים קרובים.

אני מבינה שהכול התחיל כאן,במשפחה והשפיע על השאר ואם אני אצליח לתקן את זה במשפחה אז גם בחוץ אני אצליח.

אבל זה לא פשוט,הבעיה כניראה מורכבת.

קודם כול,קשה לי להודות שהבעיה בי כי אם אני מסתכלת מנקודת המבט שלי,אז כולם אשמים-אמא שהיא בצד של אחותי כול הזמן וכול הזמן מושפעת ממנה ומהדעות שלה.

אחות שהיא דומיננטית מידי,היא גורמת לכולם לאהוב אותה,מושכת תשומת לב ויכולה להשפיע בקלות על ההורים,גורמת לדברים שהיא אומרת להישמע הכי נכונים גם אם הם לא.

אבא שהוא כמעט ולא מורגש,פסיבי,תלותי,חסר דעה,תמיד יהיה בצד של אמא כי אן לו ברירה אחרת,מצליח לגעת בנקודות הרגישות כי אנחנו די דומים אז ככה שהוא ואחותי זה צמד חמד.

ואיכשהו תמיד אני אהיה מבחוץ,מבודדת,פחות אהובה,פחות תורמת,פחות משנה משהו,פחות נחוצה.

פשוט אויר,שאפשר לכוון אותו לאיזה כיוון שרוצים,אפשר לשלוט עליו,לגרום לו להרגיש לא בסדר,לגרום לו להרגיש לא רצוי,לנצל אותו,להוציא אותו רע.

בקיצור זאת רק ההתחלה,זה לא נגמר...

אמא-חושבת שאני כבדה,לא זורמת,מרירה,חסרת שימחת חיים,שלילית,פגיעה מידי,קורבן.

אחות-שלילית,חסרת ביטחון,לא יודעת איך להעריך את עצמה,רעת לב,מגעילה,מרירה,בחיים לא אצליח,משעממת,דרמתית,צומי.

אבא-נגררת,חסרת כוח,חסרת יכולת,מאכזבת.

וכול זה על הגב שלי.

זה הדברים שהם נהגו לומר לי במשך החיים שלי,לא משהו שאני חושבת שהם חושבים,אלה דברים שנאמרו.

והם מתנהגים ממש כמו ילדים אכזריים בבצפר שלא מפסיקים להשפיל ולפגוע,רק מה,הם המשפחה שלי וזה הכי פוגע.

אני הכי חושבת שיש לי באמת בעיה שאני שלילית מאוד אבל יש לי תירוץ לזה.

אני פשוט לא רוצה להיות תמימה ולחשוב שיהיה בסדר ולהאמין שאני אצליח אם אני מודעת לזה שאני לא.

חוץ מזה קשה לחשוב טוב כשאין תמיכה,מישהו שידחוף כמעט,אני פשוט לבד בקרב נגד עצמי.

מעכשיו אני לא חושבת יותר על התגובות שלהם,על מה שהם חושבים,עליהם.

אני חושבת על עצמי בלבד,על איך אני צריכה להתנהג,איך אני צריכה להגיב,איך אני צריכה לחשוב.

על מה אני רוצה,על מה אני אוהבת,במה אני מאמינה ולאן אני שייכת.

ואם הם יצטרפו אז בכיף אבל אני לא לוקחת אותם בחשבון או מסתמכת עליהם,אני לעצמי ואם אני אכשל,אני אשמה.

מעכשיו אני לא רוצה לכתוב יותר שירים לתקופה מסוימת,אני צריכה להיות גלויה עם עצמי ועם אחרים והשירים רק מחביאים את מה שאני חושבת. מעכשיו אני אכתוב בפירוט מה אני מרגישה בלי לנסות להסתיר שום דבר.

כול פוסט יוקדש למשהו שאני רוצה לשנות בעצמי ועל איך אני עושה את זה,רק ככה אני יהיה מודעת לעצמי ולשינויים שיבואו.

לבנתיים אני יעשה רשימה של דברים שאני רוצה לשנות ככה יהיו לי מטרות ברורות ומוגדרות:

-משליליות לחיוביות

-שליטה על כעס

-להגיד דברים שנמצאים בראש

-ליזום יותר

-להתגבר על הפחד להיכשל

-להיות חלק ביותר דברים

-לדבר יותר ולהשתתף יותר בשיחות

-להשתחרר ולא לשים מעצורים.

זהו בנתיים,אני חושבת שבשבוע הקרוב אני אשים דגש על להגיד דברים שנמצאים בראש..

טוב אז ככה..

נמאס לי

נמאס לי לקטר על זה שנמאס

נמאס לי שיש בכלל על מה לקטר..

נמאס מהחוסר ביטחון הזה..

נמאס לי לשנוא את מה שאני רואה במראה

נמאס לי מהתגובות של אחרים

נמאס לי לשמור דברים בפנים

נמאס לי להיות כזאת חסרת אופי

פשוט דייייי

אני לא רוצה להיות יותר כזאת..

אני רוצה להיות אחרת..

מעניינת,מצחיקה,יפה,חמודה,אהובה

ולא..

משעממת,דיכאונית,מכוערת,מוזנחת,כפופה,רמוסה,שנואה.

אני רוצה להרגיש שייכת לאנשהו,שירצו אותי,שאני לא אהיה נטל,שאני אדע שאני יכולה להיות חופשיה גם עם עוד אנשים מסביב.

אבל כול זה מילים יפות..אבל לא אמיתי

הכול חרטה,חלום שבחיים לא יתגשם כי זה לא הגיוני שזה יהיה.

כן כן אני מודה..אני מוותרת מהר מידי על דברים בזמן האחרון.

הינה הרשימה שלי:

-מוותרת על להיות בתוך החברה ומעדיפה להיות לבד כי זה פחות מפחיד..

-מוותרת לעצמי על אתגרים,נגיד לימודים משימות וכאלה כניראה שזה מדימוי עצמי נמוך..זה קורה לאנשים שלא מודעים לערך שלהם אז הם לא ממש מאמינים שהם יצליחו-מורידים את הערך העצמי שלהם.

-מוותרת על אופטימיות לטובת הדיכאונות והשליליות כי הכי קל פשוט לוותר על זה ולא להתמודד עם המציאות שיכולה להיות לפעמים ורודה אולי בגלל שזה די חדש לי-מציאות ורודה והרי כול מה שחדש מפחיד..

-מוותרת על האומץ לטובת הפחדנות כי אומץ זה חשיפה ופחדנות זה הסתתרות מאחורי משהו שלא שייך לי. ברור שזה הכי כיף,להסתתר מאשר להיות חשוף לכול הכאב שמסתובב בחוץ..

ומזה נובע-(מושפעת מגיאומטריה..)

לוויתור על פיתוח עור של פיל אפשר לומר..שזה עדיין להיות אמיץ וכול זה רק פשוט לפתח משהו שיהיה חסין לכאב ולשליליות. וויתרתי על זה כי אין לי מושג איך עושים את זה,לטווח הקצר זה ניראה לי הכי קשה וכואב אבל מה שבאמת כוב זה לחיות תחת סמיכה..

-מוותרת על עצמי לטובת מישהי שאני רוצה להיות או שכולם רוצים שאני יהיה כי עדיין לא מצאתי את עצמי בגלל זה אני עדיין לא יודעת על מה אני בדיוק מוותרת.

-מוותרת על ההורים שלי-כי מאז ומתמיד התביישתי מהם ותמיד אומרים שמי שמתבייש מההורים שלו זה אומר שהוא מתבייש מעצמו שזה ברור לי,אני יודעת שזה נכון והם די "חוטפים" בגללי.

-מוותרת על כול הכיף שאי פעם יכולתי לעשות כי שוב,זה חושף הרבה דברים ממך אז עדיף כבר להיות דיכאוני ולא מעניין במיוחד כשי שאף אחד לא יגלה.

-מוותרת על הרוגע לטובת הלחץ -כי כול כך קל להיכנע ללחץ זה משהו שמתפרץ ואי אפשר לרסן אותו..

-מוותרת על החופש לטובת הבריחה מהמציאות כי לטווח הקצר יותר קל לברוח ולא להתמודד אבל זה בעצם לברוח לתוך מעגל סגור.

זהו אני עשיתי את החשבון נפש שלי עם עצמי.