בחייאת ראבק

נפטרה.

היא נפטרה.

והחלל קודר ואפל

והזיכרון עוד יותר.

היא נפטרה

ובכל פעם שאומרים זאת

יורדת לה דמעה

עכשיו זה אמיתי,

אין דרך חזרה.

נפטרה.

היא נפטרה.

השאירה אחריה

כאב כה נורא

וכמה שכאב איתה

כואב יותר בלעדיה.

היא נפטרה.

היא יצרה עולמות

ועכשיו גם החריבה.

הם יתומים,

יתומים לנצח.

מוקדש לדודתי ז"ל

הכול מתערבב

הדמעות והדם

הכול יורד,שוקע

והסימנים מעין שבילים

המובילים אל הכאב.

צעד ועוד צעד

יורדת למטה

המבט נספג באדמה

והדמעות אי שם

מחפשות על מי לרדת.

עכשיו,אני הכי מסוכנת

יש לי סכין ביד,

יש לי החלטה,

ואין לי מי

שיעצור אותי.

הכול ידוע מראש

חוץ מהדבר האמיתי

אך,גם בלי תמונה

אפשר לחבר את הפאזל

ואני הרמתי ידיים

או מה שנותר מהן,

כי לי אין כבר כוח

להילחם באהבה.

אני נחנקת,צריכה חופש מעצמי.

איך אפשר להיות עם אותו בן אדם כ"כ הרבה זמן?! לסבול את כול הפגמים שלו,"להחליק" הכול כאילו לא היו בכלל.

אין לי כבר כוח לכתוב לעצמי את אותם המילים,אני הרי יודעת מה נכון ומה לא נכון עמוק בפנים רק שמשהו עצור שם ולא מוכן לצאת החוצה.

אני צריכה מישהו,

שיחזיק אותי חייה ולא רק בחיים,שלא ידחה אותי למרות שאני כ"כ דורשת את זה,שיבין אותי מעבר להכול.

אני כ"כ מתגעגעת אליו...............

יאוש-במילה אחת.