פשוט שונאת את זה שמתנכלים אל אנשים חלשים.
כאילו מה הקטע למה לרדת כ"כ נמוך???
וזה הכי מוריד תביטחון פשוט ככה ורק בגלל זה נשארים תקועים באותו מצב והחיים פשוט חרא כי הכול ניראה רע ובגלל מי?
בגלל האנשים האלו שנולדו עם אובר ביטחון ובמשפחה כזו בלי לחץ בלי שאחד דורך על השני.
לא להאמין כמה אני שונאת אותם ואני רואה אותם בכול מקום,במשפחה,חברים,אפילו בטלויזיה כאילו לא נותנים לאנשים לחיות בחיי זה פשוט מגעיל,הם יכולים להגיד מה שהם רוצים,להתנהג איך שהם רוצים ולא יבקרו אותם כמו שהם מבקרים אחרים שבקושי חושפים את עצמם.
פשוט הבנתי שאין דרך אחרת,לא משנה אם יש ביטחון אין ביטחון,יש דימוי עצמי או אין צריך פשוט לעשות מה שרוצים בלי להתייחס לשום חוקים או נורמות של החברה ובכלל פשוט לעשות כול מה שרוצים ורק ככה באמת אפשר להיות מאושר בעולם הזה.
זה פשוט כלא,נמאס לי להיות כלואה בין כול המחשבות האלה של מה יגידו,איך יגידו,למה יגידו כי זה פשוט לא נגמר,זה רק מחכה להשתלט על חיים שלמים שמעולם לא התחילו.
כול הכעס הזה עולה בגלל הישרדות,פשוט הזדעזעתי אתמול שראיתי איך זלזלו בשחר,נכון שהיא עוף מוזר וקשה "לאכול" אותה אבל מה לעשות שכולם בעולם הזה שונים ומוזרים אז למה להתנכל בכוונה למישהי? כאילו בשיא הזילזול.
אני פשוט שונאת אנשים כמו מרינה,מתנשאים,חושבים שהכול מגיע להם,מרשים לעצמם להשפיל ולרמוס אחרים רק כדי להגדיל את התחת שלהם.
אני באמת לא מבינה למה אף אחד שם לא עשה משהו,או לפחות אמר כאילו איך אפשר לשתוק על זה?
בקיצור חרא תוכנית חרא אנשים ובכלל חרא עולם,אין לי מושג מה אני עושה פה.
טוב עכשיו למשהו אחר...
אני די מיואשת מזה שאני רגישה מידי,זה פשוט מטריף כאילו על כול דבר אני נפגעת וזה סיוט,צריך עור של פיל כדי לשרוד פה כי לכול אחד יש מה להגיד וזה גם די נאמר על אחותי..כאילו אני מבינה שכניראה הכול מתחיל במשפחה..
היא תמיד הייתה זאת שמשכה תשומת לב והייתה במרכז,תמיד היא ידעה מה להגיד וכולם אוהבים אותה ובעיקר סבתא שלי.
כאילו זה פשוט ברור שהיא מחוברת אליה יותר מאשר אליי וגם לאמא שלי.
נגיד יצאנו אני היא ואמא שלי ויצא שאני תמיד מאחורה לא קשורה לחיים והן מדברות ומלאות שמחת חיים אפשר לומר ואני די נבלתי מאחור.. וזה קצת צומי מצידי להתלונן על זה,כאילו שאני צריכה יחס כול הזמן..
אבל זה לא ממש זה,פשוט אני לא חברותית זה הקטע,אין לי יותר מידי מה לקשקש עם אמא שלי ובכלל עם אחרים מה לעשות אני לא אוהבת לדבר ובגלל זה אני נדפקת ונשארת בצד.
בכלל,יום שישי היה יום ה"נידויים" גם הקטע איתם וגם בכלל כאילו אני מדברת עם אנשים ופשוט מרגישים עלייהם שלא הכי בא להם לדבר ועוד איתי אז בכלל יצאתי הכי תלושה מהמציאות כאילו אני לא שייכת לכאן או לכאן לא בבית וגם לא מחוץ לבית.
אולי זה סתם היה צירוף מקרים...לא יודעת אבל זה תמיד ככה,אולי אני פשוט משעממת ואין לי יותר מידי דברים לעשות עם זה,פשוט צריך להשלים עם זה..
או שזה בכלל לא קשור למשעממת,אולי אני לא יודעת לתקשר,טוב עכשיו אני בכל נשמעת כמו חוצונית כאילו לקחו את כול הפגמים בעולם ושמו אותם אצלי..
אני פשוט רוצה להשלים עם זה,לקבל את זה כי כניראה שאי אפשר לשנות כול דבר וגם הם צריכים לקבל את זה כמו שאני מקבלת אותם.
בקיצור לא יודעת כבר מה איתי כול שניה במצברוח אחר אין לי כוח לכלום ואין לי חשק לכלום,כניראה שוב דיכאון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
