בחייאת ראבק

מוזר שתמיד כשמגיע החורף,התחושה הזאת מציפה אותי.

אולי זה בכלל לא קשור לחורף ותמיד היה שם..ממ לא יודעת.

מוזר,כי לאחרונה הגעתי למסקנה שאסור לסמוך על אף אחד ועכשיו אני רוצה מישהו להישען עליו..

הכול הפוך,מבולבל אולי זה בגלל שאין לי מזל.

מה בסך הכול רציתי?

אבל איכשהו תמיד הכול מסתבך,הופך לקשה יותר,עמוק יותר.

ניראה לי שה"לבד" משפיע על כול העניין ומה שעוד יותר משפיע,זה שאני אוהבת את זה.

כן,אני מודה,להיות לבד זה כיף לא נורמאלי,להיות חופשיה,להוריד את המסכות ופשוט להפסיק עם ההצגות,לעשות מה שאני רוצה באמת בלי לתת לאף אחד להשפיע עליי.

זה עניין של אופי,אבל מה שבטוח זה שכול אחד היה רוצה שיהיה מישהו שיאהב אותו ככה סתם בלי סיבה מיוחדת.

אבל כשחוזרים למציאות מגלים שזה הרבה יותר קשה ממה שזה ניראה...

הכול מתערבב

הדמעות והדם

הכול יורד,שוקע

והסימנים מעין שבילים

המובילים אל הכאב.

צעד ועוד צעד

יורדת למטה

המבט נספג באדמה

והדמעות אי שם

מחפשות על מי לרדת.

עכשיו,אני הכי מסוכנת

יש לי סכין ביד,

יש לי החלטה,

ואין לי מי

שיעצור אותי.

הכול ידוע מראש

חוץ מהדבר האמיתי

אך,גם בלי תמונה

אפשר לחבר את הפאזל

ואני הרמתי ידיים

או מה שנותר מהן,

כי לי אין כבר כוח

להילחם באהבה.

אין קץ לימים הריקים

העיניים כבר לא מכירות

משהו אחר

מישהו אחר.

הכול סתם

מיותר

חוץ מהדמיון

שלא מפסיק

להראות לי

את הסוף

כי רק הוא יקרה בטוח

רק לו יש ריח

וצבע.

את דוקרת

כואבת

נשפכת

הפוכה חסרת אונים

נגועה

מתבוססת בדמך

נמסה

נעלמת

רק אני שומעת אותך

צעקה אילמת.