בחייאת ראבק

שונאת הכול..אין טעם לחיות..הכול נמאס כבר,חוזר על עצמו.

כול יום שעובר רק מוכיח לי כמה אני אפס,מכוערת,עקומה,טיפשה,משעממת,חסרת ערך,חסרת תועלת,מגעילה,עצלנית,אובססיבית,שקרנית,חסרת אופי,חסרת חיים,מוזרה,נמוכה,שמנה,שעירה,מסריחה,בכיינית,חלשה,חננה,שקטה.

יש עוד,את האמת מגעיל אותי אנשים שמרחמים על עצמם,כי זה ברור שיש אנשים עם בעיות יותר קשות משלי אבל לא,אני אמשיך לרחם על עצמי.

למה אני כזאת משעממת.?........ הוא אפילו שם לב לזה..הוא כול הזמן אומר לי:"ספרי משהו,מה את שקטה" אפילו לא מרגישים בי,כשאני חסרה,אם אני אמות,לא ניראה לי שמישהו יזכור אותי,אולי המשפחה אבל עם הזמן הם ישכחו.

הלוואי והייתי יותר רזה,יותר יפה,יותר חכמה שלא צריכה לחרוש ימים שלמים למבחן עלוב בהסטוריה ולקבל 50.

למה תמיד יש את המישהי הזאת שחייבת לתפוס את כול הצומת לב ולהדחיק אותי לצד,להראות לי שאני לא שווה כלום,אני אויר לידה ומה שאני עושה זה כזה מגוחח,ולהראות לי כמה אני לבד,גם מי שהיה פעם לצידי עכשיו הוא איתה כי הוא רוצה להיות "מקובל" ואיתי הוא יהיה שום דבר.

איבדתי את החשק לחיות,אפילו לחתוך כבר לא עושה לי את זה,גם הגיטרה כבר מייאשת,מראה לי כמה שאני גרועה במה שאני אוהבת,כמה אני חסרת כישרון ויכולת. אני מריצה לעצמי מחשבות מה אני הייתי אומרת למי שהייתה במקומי..."אם את באמת רוצה,את תוכלי להשתנות" "לא יעזור לך לרחם על עצמך,תתחילי לעשות משהו" "אז מה אם את לא כ"כ יפה,אני בטוחה שיש לך אופי נהדר" וכ'ו... קצת פתאטי אני חייבת להודות.

כול מה שאי אפעם אמרתי,לא השפיע הרבה,לא האמנתי למה שאמרתי לאחרים למרות שנורא רציתי.

אך כמו שאומרים "רצון זה דבר טוב"... חבל שאני מלאת סיסמאות אבל לא בדיוק מאמינה בהן.

עכשיו אני מתחילה להבין איך מרגיש מי שמוגבל בתחום מסויים,נגיד נכה או אמא שהילדים שלה כבר גדולים,זה להרגיש קצת שלא  צריכים אותו שהוא מיותר,שהוא בינוני אף פעם לא למעלה.

אבל כמו שהרבה אמרו לי,העולם אכזר והחיים שלי לא באמת התחילו.

רק מזה אני מפחדת,להיות עצמאית,אחראית על עצמי,להתמודד עם מצבים לבד בלי הורים בלי חברים בלי אף אחד.

טוב,ההרגשה הזאת קצת מוכרת,להיות לבד אבל עכשיו תמיד יש לאן ליפול,מחר אולי לא.

אני רק מחכה לרגע הזה,לצאת מפה,"לשכוח" את מי שעשה לי רע כול השנים האלה,את כול המריבות,המכות,הסכסוכים,הבדידות.

אולי שם אני אפתח דף חדש,עם אופי חדש.

קצת פתאטי לחכות ליום שבו אתעורר בבוקר ואשתנה בין רגע,בלי שאצטרך להשפיל את עצמי,בלי שאצטרך להתמודד עם כול הפחדים והדחיות. שפשוט יקבלו אותי בלי לבקר כול הזמן.

זה אף פעם לא יקרה ובטח ובטח שלא מיד.

למי יש זמן בעולם הזה,כולם ניראים כ"כ עסוקים,ורק אני בוהה בעבר

בוהה במה שהתחיל,ולא נגמר.

אוףף נמאס לי כבר להיות כול הזמן מהצד ולא בתוך החברה,נמאס לי להיות כזאת חננה תלותית שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה. למה אחרים כן מתגברים על הפחד הזה,איך החברה תקבל אותם ומצליחים להיות עצמם אפילו שהם יודעים שעכשיו הם חשופים ועלולים בכול רגע להיפגע מביקורת או כול דבר אחר שהחברה עושה.

אני כזאת פחדנית..! אני כול הזמן חושבת על מה היא תחשוב ומה הוא יחשוב ואם לפעמים אני עוזרת אומץ ועושה משהו ישר יורדים עליי ומראים לי את הצד המכוער של כול דבר.

איך אפשר בכלל להיות חסין לזה? לא להיפגע מכול העיניים הנוקבות האלה.

אני אף פעם לא מצליחה להשתלב עם כולם,כשעושים בכיתה "מבצע" לכול אחד יש משהו אופייני לו וכול אחד תורם לזה לפי הכישורים שלו ורק אני כזאת ממוצעת,אני לא משחקת יותר היו לי מספיק פדיחות השנה על הבמה,אני לא בקבוצה שכותבת טקסט כי בטח לא יהיו לי רעיונות להציע ואני לא יעשה כלום,וגם אם היה לי רעיון אף אחד לא בדיוק היה מקשיב לו.

אני גם לא אהיה בתפאורה כי אני בכלל לא יודעת לצייר,אני גם לא אהיה בפירסום כי אין לי משפטים שנונים ורעיונות מצחיקים לכתוב. בקיצור אני סתם,חסרת אופי (שכרגע מרחמת על עצמה..כמה פתאטי) וחסרת תועלת.

ואני לא בדיוק משמעותית בשביל מישהו,אם אני לא אהיה כמה ימים בצפר לא בדיוק ירגישו בחסרוני,אולי כי אני לא מספיק בולטת בחברה->אולי כי אני לא רוצה להיות בולטת,כי אני ביישנית מידי ופחדנית מידי.

ואז מי ישים עליי? בדיוק,אף אחד.

אני חייבת לצאת מזה,לעשות רק מה שאני רוצה(קודם כול לדעת מה אני בכלל רוצה..) ובלי שאף אחד ישנה את הדעות שלי שאני יעמוד על שלי! בלי לפחד מה יגידו כולם,להפסיק להיות כזאת שיטחית הבחוץ זה לא מה שעושה את הבן אדם.

חוץ מזה אני לא ניראת כזה רע,עובדה שיש כאלה שמתחילים איתי..

אוף אני חייבת להפסיק לקנא באחרות אז מה אם היא יפה יותר ממני זה לא יעזור לי להסתכל עליה בהערצה,תמיד יהיו יפות ממני וחוץ מזה יופי זה עיניין של טעם.

אני יודעת מה נכון לי,אני פשוט מפחדת,אולי אני עדיין לא מוכנה.

דמייני

שאת נשארת בודדת

מותקפת

הקולות מהדהדים  מ ה ד ה ד י ם

מפנקים לך את העצבים

ואת צועקת

עומדת

תוקפת

דוקרת  ד ו ק ר ת

מכנסת את האנשים בתוך עצמם

נותנת להם את מה שהביאו

לא מחסירה אף פרט

אפילו מוסיפה

חיידק מדבק

שינאה

ושולחת עם נשיקה תחומה

לא מהססת

אין לך זמן לחשוב

את כבר מזמן לא רובוט.

דמייני

שיש רק שמש אחת

והיא רק שלך

שם בשבילך

אף אחד לא יעז לגעת

ל ה ת ג ר ו ת

אף אחד לא ירצה לדעת

מה הולך לקרות.

באמת.