בחייאת ראבק

אתה מופיע בכול פעם שעצוב לי,כשאני לבד.

אתה מזכיר לי כמה טוב היה איתך,למרות הכול ואיך הדברים יכלו להראות עכשיו כשאתה בתמונה. ברגע אתה מופיע, וברגע אני מצליחה לשכוח ולהעלים את הכאב ולקוות שאולי עכשיו יהיה טוב. אבל עכשיו,סוף סוף,אני לא נכנעת לשום רגש שאומר לי לחזור אל העבר,ואני לא מוותרת על עצמי ועל העתיד שלי כי איתך יש לי רק עבר שלפעמים משיג אותי ונושף לי בעורף להזכיר שגם הוא חלק ממני. עכשיו,בעוד שאני כותבת את השורות הללו,אני יודעת שזה כבר לא משנה,לא משנה מי זה יהיה העיקר שהוא יאהב אותי ואני אותו,הוא יקבל אותי כמו שאני ואני אקבל אותו. זה לא חייב להיות אתה..זה אף פעם לא היית אתה,אתה רק כלי במשחק שלי,ועכשיו אתה שרוף ולי יש עוד שחקנים שאולי עוד ישחקו בי כמו שאתה ניסית,אבל אף אחד לא ינצח אותי במשחק שלי.

האושר שלי זה החיוך שלך

כול פעם שהוא עולה,אני שוכחת את כול העצב מאחור ונהפכת למאושרת.

קסם,הייתי אומרת,זה לא סתם חיוך אלא הרבה מעבר לזה.

גם העיניים שלך יודעות לחייך בצורה בלתי נשכחת,גורמות לי להתאהב מחדש בך והמבט המהפנט שגורם לי לבהות בך כאילו אתה עצמך חלום שהתגשם.

מספיק לי רק להביט בך בכדי להתרגש ולהרגיש נאהבת,לדעת מה באמת קורה אצלך.

אתה הירח שתמיד רציתי להגיע אליו, השמש שתמיד חיממה אותי והאירה לי את הדרך,אתה הכוכבים לרקע השמים שתמיד מזכירים לי שאני לא לבד.

אתה הגשם שיורד לפני שאני בוכה כדי להראות לי שכואב גם לך והרוח שמלטפת אותי כשקר לי.

אתה תמיד איתי,בזכותך נותרה עוד נשימה באפי כי בלעדיך כבר מזמן לא הייתי כאן.

אני תמיד איתך וכול מחשבה שלך עליי אני שם באמת,חיה כול תמונה מדמיונך כדי להוכיח לך שאני תמיד איתך גם אם אני לא שם,שלא אהבת לבד.

אילו רק יכולתי לבכות..להוציא הכול פשוט,להשתחרר מכול הרגשות,לקחת יום חופש מהמחשבות.

ניתקתי אותך ממני,כי אני מציאותית.

ניתקתי חלק ממני ועכשיו אני ריקה.

אילו רק יכולתי למלא את הבטן,בכול דבר,גם אוכל....

אבל אין לך תחליף כך שהבטן תמשיך לקרקר,תמשיך לצעוק עד שהיא תקבל עוד ממך.

אילו רק הייתי אני,

אולי זה לא היה כואב כך בסופו של דבר.

אולי כך הייתי מפסיקה לפגוע באחרים ובגוף שלא שלי,בזהות שלא שלי.

אילו רק החתך היה יכול לתאר את עומק הכאב,

היית מצליח לתפור,לתפור הכול,לאחד את כול הרגשות,לתקן אותי.

אילו רק הייתי מצליחה לשמור את דמותך בזיכרון שלי ולשכוח את הרגשות אליך במקום.

אולי כך הייתי מצליחה לסלוח לעצמי.

אבל

זה לא יקרה.

לא כי אני קטנת אמונה

אלא בגלל שלעתיד יש עיניים

והיום בפעם הראשונה היה לי האומץ להביט בהן,להביט בהשתקפות שהייתה מולי כול הזמן.

עכשיו אני יודעת שלעבר יש עיניים שחורות,תמיד כשהבטתי לאחור ראיתי את הבאות.

עד שנשתכח,

נמלא את הכד השקוף בדמעות כדי לשמור כול רגע,לנצור כול הרגשה.

ורק כשנתפכח נבין שאין מה לראות יותר,חוץ מאת ההשתקפות של שנינו,החדשים.