בחייאת ראבק

ואני חותכת

חותכת את העבר,העתיד

כי כול טיפה של דם היא הנקמה

אף אחד לא עונה לטלפון

ואני מדמיינת את אמא בתור השפופרת וחונקת

וטורקת ושוברת

ואני ממשיכה לחתוך לקרוע ליד שלי את הצורה

בחיים לא כאב לי כמו עכשיו

והעיניים בוכות כדי להוציא את כול הרגש שעוד שם

והידיים מדממות כמו מפלים זרים שנוטפים לי על החיים

והכי קל פשוט לענות לטלפון שעכשיו מצלצל

אבל טיפות הדם ניתקו הכול

ודווקא כשצריך סכין טובה הן בוגדות בי עכשיו

כשאני זקוקה להן יותר מכול

אז שתיתי אלכוהול כדי שירחמו על מצבי

והינה מצאתי עוד סכין וגם עוד דרך להרוג את עצמי.

אבל זה לא מספיק אז אני כותבת כמו יד רוצחת על מקלדת מדממת

רק לא להפסיק לא ליפול לא להפסיק לדמם

והכול יבש כבר,הדם נכנע המוח התאדה הידיים נרצחו ומה שנשאר זאת את שמשגעת אותי

את יודעת אמא

כמעט נכנעתי בראש

כמעט התקשרתי אליו,אל הבן אדם היחיד שכן יענה שכן יהיה שם תמיד

אבל הנקמה בוערת בי

אני רוצה שתבכי עד שהריסים יפלו לך עד שהעיניים לא יפתחו לך יותר לעולם

ואז תושפלי לעיני כולם

כן זאת הבת שלך

כבר לא

שמעת

אני הולכת מכאן ממך להיות לידך זה כמו להיות ליד סכין

ואם לא הייתי יורשת ממך את הפחדנות כבר מזמן היית יושבת על הקבר שלי ומהדקת אותו לאדמה כדי להיות בטוחה שלא אחזור שוב

אמרתי לך כבר שאני שונאת אותך?

תמסרי את שנאתי גם לאבא שמתעלם ממני רוצח אותי יותר מכול אדם אחר

מזלזל בי

משפיל אותי

אני שונאת אותו כמו שאני שונאת את עצמי

אנחנו כול כך דומים שזה משגע אותי כשאני מרביצה לו אני מרביצה לעצמי

הוא רק מראה לי כמה אני חלשה

תמיד זלזל שאני אפס כאילו קרא את מחשבותי

אני רוצה ללכת מכאן

אני כבר שומעת את הסירנות,את הקירקור בבטן את הצעקות את האמבולנס את המכשירים את הציפצוף את הבכי אל אלוהים.

והדרך כול כך ארוכה לשם

אני רוצה להיות אלכוהוליסטית אנורקסית בולמית סכיזופרנית פסיכית חולה בנפש אולי ככה יחשבו שאני מעניינת

אבל הם יתרחקו

יש לי ידיים של רוצחת

יותר טוב בלעדיהם.

עכשיו אני מדמיינת אותם אותי

אומרת

צועקת

יש לכם בת שחותכת.

וזה ימשך עד שיגמר הדם

יגמרו הכוחות להיות פה

ואז אוכל להגיד דבר אחד לאלוהים

הבאת לכולם מתנה

לי הבאת פצצה מדם

שתרצח פה את כולם

רק בגלל שאני שונה

ולי אמרו שזאת מתנה שאני יודעת לכתוב

והנה הפתעה

הידיים שכותבות הם סתם עוד חלום.

את יודעת שהוא יבוא,למעשה,את מרגישה אותו,פה.

והמחשבות על לברוח גורמות לך להרגיש כאילו עצרת באמצע סרט,בלי לראות את הסוף.

גם אחרי המוות השעון מתקתק,אולי מוטב לעצור אותו עכשיו בשביל ההרגשה שלאנשים איכפת.

את לא יודעת מתי בדיוק תפגשו,

לא דיברת איתו זמן רב,16 שנה,עוד כשהוא הביא אותך לכול הטרוף הזה.

את יודעת שכשתיפגשו,זאת תהיה הפגישה האחרונה,השמלה האחרונה,הבושם האחרון,הנעל האחרונה שאולי תישמע בדרכך כסמל.

אנשים תמיד אמרו לך,נצלי את הזמן שהוא עדיין לא בא,תכירי אנשים תצאי,תבלי.

אבל את,היית שקועה מידי במחשבה על הפגישה המיוחלת.

וכול יום שעובר,זה רק התגבר,חיית את אותו יום זה שנים בלי למצמץ.

את נמהרת,רוצה להגיע לסוף,בלי אבנים טובות בדרך שאולי יראו כמכשול אך לעתיד יהיו מנורות שיאירו את מחשבותיך.

הוא עדיין לא בא,קשה לך לחכות למישהו בלי לשמוע ממנו,לגעת בעולמו,להריח את ריחו.

ידעת שטפטוף מדמך על סכין ישמע כדמעותיך ,אולי עכשיו הוא יגיע.

אך גם אם נכחת באותו מעשה, רוחך דואה כמו אל חלונות פתוחים מתוך בית הפחדים שלך.

את מפחדת.

והוא הריח את זה כמו את הדם שהזלת משפתותיך.

אבל עדיין,לא בא.

ושוב את מתאכזבת,שוב רגשות אשמה,שוב בושה,שוב ספקות עולות כמו אדים ממעלה הקדרה,המחשבה הרותחת.

כול כך רצית אותו,

אבל יותר מכול פחדת שכול העסק יצליח.

עד היום את תוהה,

זה רק עניין של זמן עד שיגיע,

המוות.

אל תגיד לי למה

אני חותכת

זה בגללך אתה יודע

אני נשברת מחדש

אבל אתה לא שומע

אל תנסה לעצור את

זרם

הכאב,יש יותר מידי

יותר מידי

דם.

אני בצד השני

לא מחכה יותר

הסימנים,השברים

נעלמים

כמוני

נעלמים.

כי

נמאס כבר

להיפתח

ואז כשהכול שלם

אתה שובר

חותך

דוקר

שורף את הבפנים

ואז לא נשאר

לא נשאר

יותר.

/m\