בחייאת ראבק

גשם של דם

על הכר

בתוך חדר

כבר מאוחר

השמש נושקת לאדמה

מחסירה עוד נשימה.

רק עור ועצמות

מתהוללות בין הסימטאות

שואפות,מזריקות

העיקר למלאות

את הריק,החלל

נתתי לך יותר מידי

יותר מידי.

והן צורחות,צורחות

כדי להרגיש חיות

להרגיש את הורידים

שנותרו ללא חורים

רק עור ועצמות,עור ועצמות.

הכר היא ההוכחה

שאני ריקה

ריקה.

עוד יום שלא חוזר

אין זמן להתאבל

צריך לכבס את הפנים

להוציא את הדם שבפנים

להיקבר עמוק,כול חלק בנפרד

כמו הסכין שנעוצה ביד

ללטף את השאול

כאילו הוא אתה

להגשים שם למטה

את מה שלא היה.

ואז תביא לי ורד

ברקע של שקיעה

תתחנן שנחזור

תלטף את האבן הקרה

הריקה

אני כבר מזמן לא שם

המשכתי הלאה

לעולם הבא.

שונאת הכול..אין טעם לחיות..הכול נמאס כבר,חוזר על עצמו.

כול יום שעובר רק מוכיח לי כמה אני אפס,מכוערת,עקומה,טיפשה,משעממת,חסרת ערך,חסרת תועלת,מגעילה,עצלנית,אובססיבית,שקרנית,חסרת אופי,חסרת חיים,מוזרה,נמוכה,שמנה,שעירה,מסריחה,בכיינית,חלשה,חננה,שקטה.

יש עוד,את האמת מגעיל אותי אנשים שמרחמים על עצמם,כי זה ברור שיש אנשים עם בעיות יותר קשות משלי אבל לא,אני אמשיך לרחם על עצמי.

למה אני כזאת משעממת.?........ הוא אפילו שם לב לזה..הוא כול הזמן אומר לי:"ספרי משהו,מה את שקטה" אפילו לא מרגישים בי,כשאני חסרה,אם אני אמות,לא ניראה לי שמישהו יזכור אותי,אולי המשפחה אבל עם הזמן הם ישכחו.

הלוואי והייתי יותר רזה,יותר יפה,יותר חכמה שלא צריכה לחרוש ימים שלמים למבחן עלוב בהסטוריה ולקבל 50.

למה תמיד יש את המישהי הזאת שחייבת לתפוס את כול הצומת לב ולהדחיק אותי לצד,להראות לי שאני לא שווה כלום,אני אויר לידה ומה שאני עושה זה כזה מגוחח,ולהראות לי כמה אני לבד,גם מי שהיה פעם לצידי עכשיו הוא איתה כי הוא רוצה להיות "מקובל" ואיתי הוא יהיה שום דבר.

איבדתי את החשק לחיות,אפילו לחתוך כבר לא עושה לי את זה,גם הגיטרה כבר מייאשת,מראה לי כמה שאני גרועה במה שאני אוהבת,כמה אני חסרת כישרון ויכולת. אני מריצה לעצמי מחשבות מה אני הייתי אומרת למי שהייתה במקומי..."אם את באמת רוצה,את תוכלי להשתנות" "לא יעזור לך לרחם על עצמך,תתחילי לעשות משהו" "אז מה אם את לא כ"כ יפה,אני בטוחה שיש לך אופי נהדר" וכ'ו... קצת פתאטי אני חייבת להודות.

כול מה שאי אפעם אמרתי,לא השפיע הרבה,לא האמנתי למה שאמרתי לאחרים למרות שנורא רציתי.

אך כמו שאומרים "רצון זה דבר טוב"... חבל שאני מלאת סיסמאות אבל לא בדיוק מאמינה בהן.

עכשיו אני מתחילה להבין איך מרגיש מי שמוגבל בתחום מסויים,נגיד נכה או אמא שהילדים שלה כבר גדולים,זה להרגיש קצת שלא  צריכים אותו שהוא מיותר,שהוא בינוני אף פעם לא למעלה.

אבל כמו שהרבה אמרו לי,העולם אכזר והחיים שלי לא באמת התחילו.

רק מזה אני מפחדת,להיות עצמאית,אחראית על עצמי,להתמודד עם מצבים לבד בלי הורים בלי חברים בלי אף אחד.

טוב,ההרגשה הזאת קצת מוכרת,להיות לבד אבל עכשיו תמיד יש לאן ליפול,מחר אולי לא.

אני רק מחכה לרגע הזה,לצאת מפה,"לשכוח" את מי שעשה לי רע כול השנים האלה,את כול המריבות,המכות,הסכסוכים,הבדידות.

אולי שם אני אפתח דף חדש,עם אופי חדש.

קצת פתאטי לחכות ליום שבו אתעורר בבוקר ואשתנה בין רגע,בלי שאצטרך להשפיל את עצמי,בלי שאצטרך להתמודד עם כול הפחדים והדחיות. שפשוט יקבלו אותי בלי לבקר כול הזמן.

זה אף פעם לא יקרה ובטח ובטח שלא מיד.

למי יש זמן בעולם הזה,כולם ניראים כ"כ עסוקים,ורק אני בוהה בעבר

בוהה במה שהתחיל,ולא נגמר.