בחייאת ראבק

למה כ"כ קשה לשכוח אותך?..

אולי כי אני מרגישה שזה עדיין לא נגמר ביננו ולא משנה כמה אני אשכנע את עצמי שאתה לא שווה אותי,אני אגיע לאותה הרגשה של עצב כי אני יודעת שמאוחרי המסכות גם אני הפסדתי.

גם אחרי שקיללתי את הדמעות שירדו בגללך,לא הצלחתי להרגיש פחות מר,פחות כואב.

חוויתי את זה על בשרי,הכאב תמיד נשאר, הוא תמיד מצליח להשתלב בחיים של כולם בצורה כמעט מושלמת.

גם הבדידות לא בדיוק נעלמת, כמה שלא אצטייד בחברים סביבי זה לא ירפא אותי מהבדידות שהורגת אותי בפנים לאט לאט בלי שארגיש אפילו.

בסופו של דבר,אני יודעת שהחיוך שהיה לי אז הוא לא החיוך של היום,כ"כ הרבה דברים השתנו ועוד משתנים ואולי עכשיו אני לא רואה את זה כי העיניים שקועות בחושך,אבל אולי זה יהיה מחר שיראה לי כי הכול היה שווה את זה,אתה היית שווה את זה,הכעס,הפרידה,הבדידות,הכול היה שווה את הרגע הבא שיהיה יותר טוב מכול הטוב שהיה לי אי פעם.

ואולי לא,אולי לא יהיה יום כזה.

הכול כ"כ מבולבל אצלי,הכעס והכאב,השינאה והאהבה,אני עדיין לא יודעת מה גובר על מה ועד שאדע אני אמשיך לשקוע במחשבות של מה אים ואולי....

 אני כבר לא מצפה ממך לכלום,אפילו שתענה על המכתב הזה,כי גם אז יכאב לי.

כולם מחוקים מבחינתי

אני מכה אותו

והוא מכה אותי

כולם מתים מבחינתי

ואנחנו מסתובבים על אותו

מעגל

מסתובבים

עד שאין לאן.

מתנפצת עם כול גל

אבל אני לא רוצה לבכות

רק להחלש

רק להיכווה

הכול כי האמנתי שהיום שלי עוד יגיע.

כול יום מוחק את היום שאחריו

לא ארדוף

כי לא אשיג את נישמתי

הרובצת אי שם בדרגי העבר

רק ארדוף

אחר העתיד

המחליק בין ידי

נשמט מכול חלק ממני

מכול רגע שהיה פעם שלי.

והרע עוד יפציע

כי הטוב רק סודק בי

הרע עוד יגיע

כי אתה כבר הלכת ממני

וכי השמש היא עוד שקר

לאנשים המסתתרים מהחושך הכובש

מהאופל שנמצא שם תמיד

בכול אחד.

הנקודה שכול כך רציתי להגיע אליה

ניראת כמו סיוט ללא סוף

האופטימיות מוחקת אותי

כניראה שגם לא אגיע

והרגע

ניראה מת מתמיד

כמוני עכשיו,מחכה להיגמר

לעזוב כרוח סערה

שלא נותנת להזיל אף דמעה

אל תזיל אף דמעה.

ואני חותכת

חותכת את העבר,העתיד

כי כול טיפה של דם היא הנקמה

אף אחד לא עונה לטלפון

ואני מדמיינת את אמא בתור השפופרת וחונקת

וטורקת ושוברת

ואני ממשיכה לחתוך לקרוע ליד שלי את הצורה

בחיים לא כאב לי כמו עכשיו

והעיניים בוכות כדי להוציא את כול הרגש שעוד שם

והידיים מדממות כמו מפלים זרים שנוטפים לי על החיים

והכי קל פשוט לענות לטלפון שעכשיו מצלצל

אבל טיפות הדם ניתקו הכול

ודווקא כשצריך סכין טובה הן בוגדות בי עכשיו

כשאני זקוקה להן יותר מכול

אז שתיתי אלכוהול כדי שירחמו על מצבי

והינה מצאתי עוד סכין וגם עוד דרך להרוג את עצמי.

אבל זה לא מספיק אז אני כותבת כמו יד רוצחת על מקלדת מדממת

רק לא להפסיק לא ליפול לא להפסיק לדמם

והכול יבש כבר,הדם נכנע המוח התאדה הידיים נרצחו ומה שנשאר זאת את שמשגעת אותי

את יודעת אמא

כמעט נכנעתי בראש

כמעט התקשרתי אליו,אל הבן אדם היחיד שכן יענה שכן יהיה שם תמיד

אבל הנקמה בוערת בי

אני רוצה שתבכי עד שהריסים יפלו לך עד שהעיניים לא יפתחו לך יותר לעולם

ואז תושפלי לעיני כולם

כן זאת הבת שלך

כבר לא

שמעת

אני הולכת מכאן ממך להיות לידך זה כמו להיות ליד סכין

ואם לא הייתי יורשת ממך את הפחדנות כבר מזמן היית יושבת על הקבר שלי ומהדקת אותו לאדמה כדי להיות בטוחה שלא אחזור שוב

אמרתי לך כבר שאני שונאת אותך?

תמסרי את שנאתי גם לאבא שמתעלם ממני רוצח אותי יותר מכול אדם אחר

מזלזל בי

משפיל אותי

אני שונאת אותו כמו שאני שונאת את עצמי

אנחנו כול כך דומים שזה משגע אותי כשאני מרביצה לו אני מרביצה לעצמי

הוא רק מראה לי כמה אני חלשה

תמיד זלזל שאני אפס כאילו קרא את מחשבותי

אני רוצה ללכת מכאן

אני כבר שומעת את הסירנות,את הקירקור בבטן את הצעקות את האמבולנס את המכשירים את הציפצוף את הבכי אל אלוהים.

והדרך כול כך ארוכה לשם

אני רוצה להיות אלכוהוליסטית אנורקסית בולמית סכיזופרנית פסיכית חולה בנפש אולי ככה יחשבו שאני מעניינת

אבל הם יתרחקו

יש לי ידיים של רוצחת

יותר טוב בלעדיהם.

עכשיו אני מדמיינת אותם אותי

אומרת

צועקת

יש לכם בת שחותכת.

וזה ימשך עד שיגמר הדם

יגמרו הכוחות להיות פה

ואז אוכל להגיד דבר אחד לאלוהים

הבאת לכולם מתנה

לי הבאת פצצה מדם

שתרצח פה את כולם

רק בגלל שאני שונה

ולי אמרו שזאת מתנה שאני יודעת לכתוב

והנה הפתעה

הידיים שכותבות הם סתם עוד חלום.