בחייאת ראבק

אני יושבת בחדר,בוהה בעבר,לא מפסיקה לחשוב זה כמו לעשן סיגריה שלא נגמרת.

לאחרונה אני רק מתייאשת,אפילו לא מתחילה שום דבר מהתיסכול שלא אגמור,וזה הדבר הכי גרוע,לא להתחיל בכלל.

אני עוצמת עיניים,

מדמיינת אותי ואותו,העיניים שמשתקות אותי,השפתיים שמהפנטות..המגע שמעורר זרמים בכול הגוף,הריח של משהו בוסרי כמו הגשם הראשון של השנה.

זה כול כך לא מציאותי,אבל כול כך חי אז אני מרשה לעצמי להיסחף לריקוד הזה..אני מוסיפה מוזיקה ברקע,שיר שקט אבל סוחף כול רגע ורגע והריקוד מתחיל.

אני נוגעת,לא,אני לא נוגעת אני לא מודעת להרגשה הזאת כרגע אני רק יודעת שאני רוצה שתמשיך...

הוא מרגיש אותו הדבר,למרות שהסיטואציה הזאת כבר מוכרת לו,יש בו צד שמפחד,הילד הקטן בעולם האכזר.

אבל כשהשפתיים רקדו,הגופות השתעבדו לרגע ונהפכו לאחד בצורה כה טבעית.

והלבבות דפקו חזק,זה מול זה,פורצים את כול החומות,מגשימים את כול התקוות.

אף אחד לא מפחד עכשיו.

הוא כול מה שאני צריכה ואני כול מה שהוא צריך,יד ביד עם הרגשה של נצח.

רק חבל שהנצח הוא דבר כול כך זמני.

כניראה שהריקוד הזה סוחף עוד אנשים,אנחנו לא לבד,הוא לא לבד.

אני מתרחקת,מתקררת.

מתחילה לבנות חומה,אני מרגישה פגועה.

הוא יודע שהייתי עושה הכול בשבילו,נלחמת מול כולם בכול הכוח בכול הרצון,אבל זה לא הדדי

לא בטוח שהוא היה עושה את זה בשבילי.

או שאני עוד הפעם שלילית,למה אני חושבת דברים כאלה על הבן אדם שאני הכי אוהבת?

חבל שאני מקנאה כול כך באקסיות שלו,זה נשמע הזוי כמו לרצות משהו שיש לך כבר ולא להסתפק בו,לרצות עוד ועוד יותר מכול אחד אחר שקיבל.

אבל יהיה בסדר,נתגבר על זה,אנחנו חזקים ובעלי שאיפות ליחסים יותר טובים אז ככה שאני לא ממש דואגת...(כן בטח..)

התחלתי לעבוד על עצמי,לחשוב על דברים שאני רוצה אם זה ציון טוב בהיסטוריה או להוריד כמה ק"גים,

כי אם חושבים על זה,הכול אפשרי צריך פשוט לרצות משהו ולהאמין שאפשר להשיג אותו,לדמיין איך זה מתגשם.

אם אני אסתכל כמה שבועות אחורה ואסתכל על היום ברור לי שאראה הבדל גדול,בעיקר בגישה, אולי כשחתכתי אחרי המון זמן עשה לי משהו,שינה בי משהו,זה הגעיל אותי,נגעלתי מעצמי.

ואני יודעת שאכזבתי אותו שוב

אבל הכי גרוע,אכזבתי את עצמי.

גם אחרי שהתעוררתי לקול התרנגול של השכנים,ידעתי שהחלום הזה כבר חולף לי בראש המון זמן...

לבזבז חיים שלמים בלי לצאת

מה יותר כואב מלחפור בוריד?......

לדעת שאתה לבדדדד

בודד

ותמיד כשאתה חותך אף אחד לא איתך

מה יותר כואב מלחפש סכין יותר ויותר חדה?........

לאכול,ולאכול,ולהשמין ולרדת על עצמך שאתה כזה אפס,לא שווה

אני בכול זאת חותכת עכשיו

למרות שזה כלוםםםםםםםם

לעומת הכאב האמיתי

מכירים את הקטע הזה שאתם כול היום אוכלים..!

לא משנה מה,לא משנה למה,העיקר להעסיק את הפה המשועמם והראש הטרוד.

זה פשוט הרס עצמי, לא מספיק כול הצרות שיש אתם עוד משמינים ומעלים את כול מה שהורדתם בשנה האחרונה,ולמה? כי אתם מזוכיסטים! אתם יודעים שזה לא עוזר בשיט והבעיות רק יתפחו וכך גם הבטן...\

בקיצור חייב להפסיק את זה לאלתר.!

פשוט לקחת את עצמכם לצד..להגיד לעצמכם שהבטן לא אשמה שהראש לא עובד ולהתעשות ולהתחיל להכין תוכנית.

כן תוכנית איך מתקדמים מפה,איך לא דורכים על אותו הפצע,איך קמים מהבקעה וצועדים אל עבר ההר!

כן..נשמע מעייף אבל בהחלט אפשרי אך תלוי במידת הרצון.

דבר ראשון שעושים זה פשוט לחשוב למה.? למה לעזאזל אתם אוכלים.

אם זה בגלל שאתם רעבים,משועממים,מדוכאים,מכורים או כול דבר אחר כיד הדימיון.

לאחר שמאתרים את הבעיה,סוגרים עליה,כמו שצריך.

אוגרים את כול הכוח ונלחמים בה.

אחרי שחוזרים מהקרב עייפים אך מרוצים,הכול ניהיה הרבה יותר "קל".

מעיפים מהבית כול דבר שמריח כמו במבה,בצורה של שוקולד ובטעם של גלידת וניל מצופה בפיצפוצי..ממ......

ובקיצור-כול דבר שאכלתם עד היום.

דבר שני,מתחילים לאכול-אוכל לשם שינוי.

אזהרה! מהאוכל של אמא,אולי בגללה אתם ניראים כמו חצי ירח,אולי היא זוממת שתמשיכו להשמין כדי שבני המין השני לא ירצו בכם יותר ואתם תישארו לגור בבית לנצחח חה חה חה,לא.

אולי היא פשוט חושבת שאתם "רזים" משום מה והיא בטעות שמה גם בחלב שמן.

בקיצור שימו לב! גם לאוכל של אמא,ונסו לספוג כול טיפה מיותרת.

 ומה שנותר עכשיו זה פשוט לדבוק בתוכנית ולאכול כמה שפחות בשעות הערב המאוחרות.

לסיכום:

כניראה שגם אתם בני נוער מצויים,שמנסים לספק את עצמם ע"י אוכל.

ורק עכשיו הבנתם שלא גדלתם לאורך...

תמיד יש לבדוק לפני שמכניסים לפה,את הסיבה,מה מצב הרוח ולאיזה כיוון היא נושבת.

עוד דבר חשוב,אל תעשו את זה בגללו/ה אלא בגלל שהרצון לשינוי בא ממכם עצמכם ואנוכם!

ותמיד תזכרו,אדם חכם זה לאו דווקא מי שתמיד היה  למעלה,אלא זהו בן אדם שנפל ומיד קם (שזה אומר..גם אם נפלתם,תמיד תקומו ותתחילו שוב ואל תתיאשו).