אני יושבת בחדר,בוהה בעבר,לא מפסיקה לחשוב זה כמו לעשן סיגריה שלא נגמרת.
לאחרונה אני רק מתייאשת,אפילו לא מתחילה שום דבר מהתיסכול שלא אגמור,וזה הדבר הכי גרוע,לא להתחיל בכלל.
אני עוצמת עיניים,
מדמיינת אותי ואותו,העיניים שמשתקות אותי,השפתיים שמהפנטות..המגע שמעורר זרמים בכול הגוף,הריח של משהו בוסרי כמו הגשם הראשון של השנה.
זה כול כך לא מציאותי,אבל כול כך חי אז אני מרשה לעצמי להיסחף לריקוד הזה..אני מוסיפה מוזיקה ברקע,שיר שקט אבל סוחף כול רגע ורגע והריקוד מתחיל.
אני נוגעת,לא,אני לא נוגעת אני לא מודעת להרגשה הזאת כרגע אני רק יודעת שאני רוצה שתמשיך...
הוא מרגיש אותו הדבר,למרות שהסיטואציה הזאת כבר מוכרת לו,יש בו צד שמפחד,הילד הקטן בעולם האכזר.
אבל כשהשפתיים רקדו,הגופות השתעבדו לרגע ונהפכו לאחד בצורה כה טבעית.
והלבבות דפקו חזק,זה מול זה,פורצים את כול החומות,מגשימים את כול התקוות.
אף אחד לא מפחד עכשיו.
הוא כול מה שאני צריכה ואני כול מה שהוא צריך,יד ביד עם הרגשה של נצח.
רק חבל שהנצח הוא דבר כול כך זמני.
כניראה שהריקוד הזה סוחף עוד אנשים,אנחנו לא לבד,הוא לא לבד.
אני מתרחקת,מתקררת.
מתחילה לבנות חומה,אני מרגישה פגועה.
הוא יודע שהייתי עושה הכול בשבילו,נלחמת מול כולם בכול הכוח בכול הרצון,אבל זה לא הדדי
לא בטוח שהוא היה עושה את זה בשבילי.
או שאני עוד הפעם שלילית,למה אני חושבת דברים כאלה על הבן אדם שאני הכי אוהבת?
חבל שאני מקנאה כול כך באקסיות שלו,זה נשמע הזוי כמו לרצות משהו שיש לך כבר ולא להסתפק בו,לרצות עוד ועוד יותר מכול אחד אחר שקיבל.
אבל יהיה בסדר,נתגבר על זה,אנחנו חזקים ובעלי שאיפות ליחסים יותר טובים אז ככה שאני לא ממש דואגת...(כן בטח..)
התחלתי לעבוד על עצמי,לחשוב על דברים שאני רוצה אם זה ציון טוב בהיסטוריה או להוריד כמה ק"גים,
כי אם חושבים על זה,הכול אפשרי צריך פשוט לרצות משהו ולהאמין שאפשר להשיג אותו,לדמיין איך זה מתגשם.
אם אני אסתכל כמה שבועות אחורה ואסתכל על היום ברור לי שאראה הבדל גדול,בעיקר בגישה, אולי כשחתכתי אחרי המון זמן עשה לי משהו,שינה בי משהו,זה הגעיל אותי,נגעלתי מעצמי.
ואני יודעת שאכזבתי אותו שוב
אבל הכי גרוע,אכזבתי את עצמי.
גם אחרי שהתעוררתי לקול התרנגול של השכנים,ידעתי שהחלום הזה כבר חולף לי בראש המון זמן...