בחייאת ראבק

שונאת הכול..אין טעם לחיות..הכול נמאס כבר,חוזר על עצמו.

כול יום שעובר רק מוכיח לי כמה אני אפס,מכוערת,עקומה,טיפשה,משעממת,חסרת ערך,חסרת תועלת,מגעילה,עצלנית,אובססיבית,שקרנית,חסרת אופי,חסרת חיים,מוזרה,נמוכה,שמנה,שעירה,מסריחה,בכיינית,חלשה,חננה,שקטה.

יש עוד,את האמת מגעיל אותי אנשים שמרחמים על עצמם,כי זה ברור שיש אנשים עם בעיות יותר קשות משלי אבל לא,אני אמשיך לרחם על עצמי.

למה אני כזאת משעממת.?........ הוא אפילו שם לב לזה..הוא כול הזמן אומר לי:"ספרי משהו,מה את שקטה" אפילו לא מרגישים בי,כשאני חסרה,אם אני אמות,לא ניראה לי שמישהו יזכור אותי,אולי המשפחה אבל עם הזמן הם ישכחו.

הלוואי והייתי יותר רזה,יותר יפה,יותר חכמה שלא צריכה לחרוש ימים שלמים למבחן עלוב בהסטוריה ולקבל 50.

למה תמיד יש את המישהי הזאת שחייבת לתפוס את כול הצומת לב ולהדחיק אותי לצד,להראות לי שאני לא שווה כלום,אני אויר לידה ומה שאני עושה זה כזה מגוחח,ולהראות לי כמה אני לבד,גם מי שהיה פעם לצידי עכשיו הוא איתה כי הוא רוצה להיות "מקובל" ואיתי הוא יהיה שום דבר.

איבדתי את החשק לחיות,אפילו לחתוך כבר לא עושה לי את זה,גם הגיטרה כבר מייאשת,מראה לי כמה שאני גרועה במה שאני אוהבת,כמה אני חסרת כישרון ויכולת. אני מריצה לעצמי מחשבות מה אני הייתי אומרת למי שהייתה במקומי..."אם את באמת רוצה,את תוכלי להשתנות" "לא יעזור לך לרחם על עצמך,תתחילי לעשות משהו" "אז מה אם את לא כ"כ יפה,אני בטוחה שיש לך אופי נהדר" וכ'ו... קצת פתאטי אני חייבת להודות.

כול מה שאי אפעם אמרתי,לא השפיע הרבה,לא האמנתי למה שאמרתי לאחרים למרות שנורא רציתי.

אך כמו שאומרים "רצון זה דבר טוב"... חבל שאני מלאת סיסמאות אבל לא בדיוק מאמינה בהן.

עכשיו אני מתחילה להבין איך מרגיש מי שמוגבל בתחום מסויים,נגיד נכה או אמא שהילדים שלה כבר גדולים,זה להרגיש קצת שלא  צריכים אותו שהוא מיותר,שהוא בינוני אף פעם לא למעלה.

אבל כמו שהרבה אמרו לי,העולם אכזר והחיים שלי לא באמת התחילו.

רק מזה אני מפחדת,להיות עצמאית,אחראית על עצמי,להתמודד עם מצבים לבד בלי הורים בלי חברים בלי אף אחד.

טוב,ההרגשה הזאת קצת מוכרת,להיות לבד אבל עכשיו תמיד יש לאן ליפול,מחר אולי לא.

אני רק מחכה לרגע הזה,לצאת מפה,"לשכוח" את מי שעשה לי רע כול השנים האלה,את כול המריבות,המכות,הסכסוכים,הבדידות.

אולי שם אני אפתח דף חדש,עם אופי חדש.

קצת פתאטי לחכות ליום שבו אתעורר בבוקר ואשתנה בין רגע,בלי שאצטרך להשפיל את עצמי,בלי שאצטרך להתמודד עם כול הפחדים והדחיות. שפשוט יקבלו אותי בלי לבקר כול הזמן.

זה אף פעם לא יקרה ובטח ובטח שלא מיד.

למי יש זמן בעולם הזה,כולם ניראים כ"כ עסוקים,ורק אני בוהה בעבר

בוהה במה שהתחיל,ולא נגמר.

מכירים את הקטע הזה שאתם כול היום אוכלים..!

לא משנה מה,לא משנה למה,העיקר להעסיק את הפה המשועמם והראש הטרוד.

זה פשוט הרס עצמי, לא מספיק כול הצרות שיש אתם עוד משמינים ומעלים את כול מה שהורדתם בשנה האחרונה,ולמה? כי אתם מזוכיסטים! אתם יודעים שזה לא עוזר בשיט והבעיות רק יתפחו וכך גם הבטן...\

בקיצור חייב להפסיק את זה לאלתר.!

פשוט לקחת את עצמכם לצד..להגיד לעצמכם שהבטן לא אשמה שהראש לא עובד ולהתעשות ולהתחיל להכין תוכנית.

כן תוכנית איך מתקדמים מפה,איך לא דורכים על אותו הפצע,איך קמים מהבקעה וצועדים אל עבר ההר!

כן..נשמע מעייף אבל בהחלט אפשרי אך תלוי במידת הרצון.

דבר ראשון שעושים זה פשוט לחשוב למה.? למה לעזאזל אתם אוכלים.

אם זה בגלל שאתם רעבים,משועממים,מדוכאים,מכורים או כול דבר אחר כיד הדימיון.

לאחר שמאתרים את הבעיה,סוגרים עליה,כמו שצריך.

אוגרים את כול הכוח ונלחמים בה.

אחרי שחוזרים מהקרב עייפים אך מרוצים,הכול ניהיה הרבה יותר "קל".

מעיפים מהבית כול דבר שמריח כמו במבה,בצורה של שוקולד ובטעם של גלידת וניל מצופה בפיצפוצי..ממ......

ובקיצור-כול דבר שאכלתם עד היום.

דבר שני,מתחילים לאכול-אוכל לשם שינוי.

אזהרה! מהאוכל של אמא,אולי בגללה אתם ניראים כמו חצי ירח,אולי היא זוממת שתמשיכו להשמין כדי שבני המין השני לא ירצו בכם יותר ואתם תישארו לגור בבית לנצחח חה חה חה,לא.

אולי היא פשוט חושבת שאתם "רזים" משום מה והיא בטעות שמה גם בחלב שמן.

בקיצור שימו לב! גם לאוכל של אמא,ונסו לספוג כול טיפה מיותרת.

 ומה שנותר עכשיו זה פשוט לדבוק בתוכנית ולאכול כמה שפחות בשעות הערב המאוחרות.

לסיכום:

כניראה שגם אתם בני נוער מצויים,שמנסים לספק את עצמם ע"י אוכל.

ורק עכשיו הבנתם שלא גדלתם לאורך...

תמיד יש לבדוק לפני שמכניסים לפה,את הסיבה,מה מצב הרוח ולאיזה כיוון היא נושבת.

עוד דבר חשוב,אל תעשו את זה בגללו/ה אלא בגלל שהרצון לשינוי בא ממכם עצמכם ואנוכם!

ותמיד תזכרו,אדם חכם זה לאו דווקא מי שתמיד היה  למעלה,אלא זהו בן אדם שנפל ומיד קם (שזה אומר..גם אם נפלתם,תמיד תקומו ותתחילו שוב ואל תתיאשו).