בחייאת ראבק

נפטרה.

היא נפטרה.

והחלל קודר ואפל

והזיכרון עוד יותר.

היא נפטרה

ובכל פעם שאומרים זאת

יורדת לה דמעה

עכשיו זה אמיתי,

אין דרך חזרה.

נפטרה.

היא נפטרה.

השאירה אחריה

כאב כה נורא

וכמה שכאב איתה

כואב יותר בלעדיה.

היא נפטרה.

היא יצרה עולמות

ועכשיו גם החריבה.

הם יתומים,

יתומים לנצח.

מוקדש לדודתי ז"ל

זהו סוף העולם

סוף לרגשות ולמחשבות

סוף להיגיון

סוף ליגון.

בחיים,לא באמת חיים

כולם גדולים מידיי

מכאיבים מידיי

ואני מטיילת לי בין סדקי רחובות

ריקים

בין סדקי מחשבות

חלולות.

זהו סוף העולם

סוף מושלם

סוף ללא התחלה.

הפעם זה נגמר,סופית.

קפואה.

כבר חודש אני קפואה ואף אחד לא שם לב.

אולי אני קפואה כי אף אחד לא שם לב

ואולי אני קפואה כי אני רוצה שישימו לב.

אולי אני סתם קפואה.

אתה כ"כ כבד לי בבטן,הלווואי ויכולתי להוציא אותך

בכול מקום שאני נמצאת אתה מטריד את מחשבתי

בבקרים אתה הכי מציק,תמיד חייב להראות לי

שאתה כאילו יוצא,רק כאילו.

אבל האמת היא שמתישהו אתה תצא.

אני כמו אשה בהריון שהתינוק שלה לא רוצה לצאת וגם היא לא רוצה ללדת,אבל היא תלד

ויתהפך העולם.

אז אתה חשבת שאתה יותר חכם ממני

יותר מצחיק,יותר מוצלח,יותר מאושר.

כרגע אני יכולה להבטיח לך שאולי רק לרגע אתה יותר ממני

אבל בשאר הזמן,כשאתה התעסקת בלחשוב איפה אתה יותר

אני כבר הייתי,הרבה יותר.