בחייאת ראבק

כשאת חושבת שראית הכול,מי יכול להכיל אותך? את לבטח כבדה ומקובעת ללא סנטימנטים לחופש.

וזה הכי עצוב,הפסקת לגדול כי פחדת למעוד. כול צעד עלה לך ברגש.

צעד מאהבה,צעד מתקוה,צעד מציפיה,צעד מאשליה,צעד מייאוש,צעד מכעס,צעד מאובדן שליטה,צעד חסר כול הרגשה.

וכול צעד מסמל מעשה שעשית או יותר נכון גישה שבאה בעקבות זו שלפניה.

מעין מעגל השפעה שהחלטת לסגור לפני האות עצור.

עכשיו את במעצר,בתוך עצמך את גם האסירה וגם הסוהרת כמה אירוני.

והכי אירוני זה,שרק עכשיו את מבינה לאן הגעת אחרי שחיפשת מקור לכאב,אשמים,פורקן הגעת למסקנה שהכול התחיל ממך וכניראה גם יסתיים כך.

אני הכי מכירה אותך מכולם וגם עכשיו אני יודעת שאת חסומה כ"כ שאפילו עם עצמך קשה לך,את חייבת להתחבר אליה את חייבת לתקשר.

אני הכי אוהבת אותך כשאת בוכה,כי רק אז את יוצאת,מנצלת כול רגע של חוסר יציבות ומשליטה חוסר שליטה עצום שניראה מופרע לרגע ואז כבר מתרגלים כי טעות לעולם חוזרת וגם את תחזרי שוב לבקר.

ואם עדיין לא התנצלתי,אני מצטערת פשוט רציתי לתת לך מרחב מחייה,מה שתמיד רצית רק שלאחרונה את מאותת סימני מצוקה שאומרים-בדידות אבל לא רציתי להפריע למחשבות ההרסניות שלך באמצע מחשבה קודרת או עמוקה כדברייך.

איך בא לי לצעוק לך בנשמה-תשתחררי..! אבל את יותר מידי עסוקה בלהסתיר את עצמך כדי שחס וחלילה לא תדעי את האמת המרה או לחילופין את המשמחת והמספקת. אבל אני מבינה אותך,את מתביישת,הרי כך נולדת וכך תישארי כי-אופי אי אפשר לשנות,עוד סטיגמה פרי דמיונך.

חבל שאת מתה כרגע,אילו היית מקשיבה לי לרגע ולוקחת את כול האנרגיות הקיימות בך ומרכזת אותן לעיקר והתכלית,היית מזמן להיט=) רק שהן כרגע עסוקות בדברים חשובים מאוד-להילחם בי ככה שזה עוד גול עצמי,עוד כישלון שייצרת.

את בטח עצובה עכשיו,רוצה להתנחם בחיבוק שטחי וממכר ולא לראות אותי יותר.

עזבי שאת בכול מקרה אף פעם לא ראית או לפחות ניסית,כי ממני אי אפשר להסתתר לנצח,אני האמת שלך.

פשוט שונאת את זה שמתנכלים אל אנשים חלשים.

כאילו מה הקטע למה לרדת כ"כ נמוך???

וזה הכי מוריד תביטחון פשוט ככה ורק בגלל זה נשארים תקועים באותו מצב והחיים פשוט חרא כי הכול ניראה רע ובגלל מי?

בגלל האנשים האלו שנולדו עם אובר ביטחון ובמשפחה כזו בלי לחץ בלי שאחד דורך על השני.

לא להאמין כמה אני שונאת אותם ואני רואה אותם בכול מקום,במשפחה,חברים,אפילו בטלויזיה כאילו לא נותנים לאנשים לחיות בחיי זה פשוט מגעיל,הם יכולים להגיד מה שהם רוצים,להתנהג איך שהם רוצים ולא יבקרו אותם כמו שהם מבקרים אחרים שבקושי חושפים את עצמם.

פשוט הבנתי שאין דרך אחרת,לא משנה אם יש ביטחון אין ביטחון,יש דימוי עצמי או אין צריך פשוט לעשות מה שרוצים בלי להתייחס לשום חוקים או נורמות של החברה ובכלל פשוט לעשות כול מה שרוצים ורק ככה באמת אפשר להיות מאושר בעולם הזה.

זה פשוט כלא,נמאס לי להיות כלואה בין כול המחשבות האלה של מה יגידו,איך יגידו,למה יגידו כי זה פשוט לא נגמר,זה רק מחכה להשתלט על חיים שלמים שמעולם לא התחילו.

כול הכעס הזה עולה בגלל הישרדות,פשוט הזדעזעתי אתמול שראיתי איך זלזלו בשחר,נכון שהיא עוף מוזר וקשה "לאכול" אותה אבל מה לעשות שכולם בעולם הזה שונים ומוזרים אז למה להתנכל בכוונה למישהי? כאילו בשיא הזילזול.

אני פשוט שונאת אנשים כמו מרינה,מתנשאים,חושבים שהכול מגיע להם,מרשים לעצמם להשפיל ולרמוס אחרים רק כדי להגדיל את התחת שלהם.

אני באמת לא מבינה למה אף אחד שם לא עשה משהו,או לפחות אמר כאילו איך אפשר לשתוק על זה?

בקיצור חרא תוכנית חרא אנשים ובכלל חרא עולם,אין לי מושג מה אני עושה פה.

טוב עכשיו למשהו אחר...

אני די מיואשת מזה שאני רגישה מידי,זה פשוט מטריף כאילו על כול דבר אני נפגעת וזה סיוט,צריך עור של פיל כדי לשרוד פה כי לכול אחד יש מה להגיד וזה גם די נאמר על אחותי..כאילו אני מבינה שכניראה הכול מתחיל במשפחה..

היא תמיד הייתה זאת שמשכה תשומת לב והייתה במרכז,תמיד היא ידעה מה להגיד וכולם אוהבים אותה ובעיקר סבתא שלי.

כאילו זה פשוט ברור שהיא מחוברת אליה יותר מאשר אליי וגם לאמא שלי.

נגיד יצאנו אני היא ואמא שלי ויצא שאני תמיד מאחורה לא קשורה לחיים והן מדברות ומלאות שמחת חיים אפשר לומר ואני די נבלתי מאחור.. וזה קצת צומי מצידי להתלונן על זה,כאילו שאני צריכה יחס כול הזמן..

אבל זה לא ממש זה,פשוט אני לא חברותית זה הקטע,אין לי יותר מידי מה לקשקש עם אמא שלי ובכלל עם אחרים מה לעשות אני לא אוהבת לדבר ובגלל זה אני נדפקת ונשארת בצד.

בכלל,יום שישי היה יום ה"נידויים" גם הקטע איתם וגם בכלל כאילו אני מדברת עם אנשים ופשוט מרגישים עלייהם שלא הכי בא להם לדבר ועוד איתי אז בכלל יצאתי הכי תלושה מהמציאות כאילו אני לא שייכת לכאן או לכאן לא בבית וגם לא מחוץ לבית.

אולי זה סתם היה צירוף מקרים...לא יודעת אבל זה תמיד ככה,אולי אני פשוט משעממת ואין לי יותר מידי דברים לעשות עם זה,פשוט צריך להשלים עם זה..

או שזה בכלל לא קשור למשעממת,אולי אני לא יודעת לתקשר,טוב עכשיו אני בכל נשמעת כמו חוצונית כאילו לקחו את כול הפגמים בעולם ושמו אותם אצלי..

אני פשוט רוצה להשלים עם זה,לקבל את זה כי כניראה שאי אפשר לשנות כול דבר וגם הם צריכים לקבל את זה כמו שאני מקבלת אותם.

בקיצור לא יודעת כבר מה איתי כול שניה במצברוח אחר אין לי כוח לכלום ואין לי חשק לכלום,כניראה שוב דיכאון.

בין כתלי המחשבות הסדוקות

נפתח לו שער של אכזבה

וכול היוצאים ממנו כאילו לא יצאו

וכול הנכנסים ממנו כאילו לא נכנסו

כי רק המיועדים לה יפנימו אותה

ואם חשבת שאתה חלק ממני

עכשיו אתה יודע.

בין כתלי המראות הקטועות

נפתח לו זיכרון

בניחוח המוות הידוע

חצי לבן חצי שחור

לא נותר אלה חצי בן אדם

חצי שפוי

ואם חשבת שאתה מכיר אותי

עכשיו אתה יודע.

בין כתלי האמבטיה

נפתח לו השאול

הקצף הרך

חנק את מה שנותר ממני

רק הראש נשאר

כדי להוכיח שגם במעמקי השאול

עיניי נשואות למעלה

ואם חשבת שאתה יודע איפה אני

עכשיו אתה יודע.

עכשיו אתה יודע הכול.