בחייאת ראבק

מוזר שתמיד כשמגיע החורף,התחושה הזאת מציפה אותי.

אולי זה בכלל לא קשור לחורף ותמיד היה שם..ממ לא יודעת.

מוזר,כי לאחרונה הגעתי למסקנה שאסור לסמוך על אף אחד ועכשיו אני רוצה מישהו להישען עליו..

הכול הפוך,מבולבל אולי זה בגלל שאין לי מזל.

מה בסך הכול רציתי?

אבל איכשהו תמיד הכול מסתבך,הופך לקשה יותר,עמוק יותר.

ניראה לי שה"לבד" משפיע על כול העניין ומה שעוד יותר משפיע,זה שאני אוהבת את זה.

כן,אני מודה,להיות לבד זה כיף לא נורמאלי,להיות חופשיה,להוריד את המסכות ופשוט להפסיק עם ההצגות,לעשות מה שאני רוצה באמת בלי לתת לאף אחד להשפיע עליי.

זה עניין של אופי,אבל מה שבטוח זה שכול אחד היה רוצה שיהיה מישהו שיאהב אותו ככה סתם בלי סיבה מיוחדת.

אבל כשחוזרים למציאות מגלים שזה הרבה יותר קשה ממה שזה ניראה...

זהו סוף העולם

סוף לרגשות ולמחשבות

סוף להיגיון

סוף ליגון.

בחיים,לא באמת חיים

כולם גדולים מידיי

מכאיבים מידיי

ואני מטיילת לי בין סדקי רחובות

ריקים

בין סדקי מחשבות

חלולות.

זהו סוף העולם

סוף מושלם

סוף ללא התחלה.

הפעם זה נגמר,סופית.

קפואה.

כבר חודש אני קפואה ואף אחד לא שם לב.

אולי אני קפואה כי אף אחד לא שם לב

ואולי אני קפואה כי אני רוצה שישימו לב.

אולי אני סתם קפואה.

אתה כ"כ כבד לי בבטן,הלווואי ויכולתי להוציא אותך

בכול מקום שאני נמצאת אתה מטריד את מחשבתי

בבקרים אתה הכי מציק,תמיד חייב להראות לי

שאתה כאילו יוצא,רק כאילו.

אבל האמת היא שמתישהו אתה תצא.

אני כמו אשה בהריון שהתינוק שלה לא רוצה לצאת וגם היא לא רוצה ללדת,אבל היא תלד

ויתהפך העולם.

אז אתה חשבת שאתה יותר חכם ממני

יותר מצחיק,יותר מוצלח,יותר מאושר.

כרגע אני יכולה להבטיח לך שאולי רק לרגע אתה יותר ממני

אבל בשאר הזמן,כשאתה התעסקת בלחשוב איפה אתה יותר

אני כבר הייתי,הרבה יותר.